******הדירה
https://he.wikipedia.org/wiki/הדירה_(סרט_תיעודי)
(מעובד ומקוצר)

הדירה הוא סרט תיעודי באורך מלא של הבמאי ארנון גולדפינגר משנת 2011. בסרטו, מנסה הבמאי, הנכד, לפענח תעלוּמה מוּרכבת ומטלטלת מן העבר המשפחתי בעקבות רמזים מטרידים שנמצאו בדירת סבתו.

במהלך ראיון לעיתון “הארץ” עם במאי הסרט, הוא תיאר זאת כך: “בהתחלה באתי לדירה לבד, התחלתי לצלם לגמרי לבד, רציתי לעשות משהו, אבל לא בדיוּק ידעתי מה”, “לדירה של סבתא שלי הייתה משמעות בשבילי עוד כילד, וריתק אותי העולם הזה שהולך להֵיעלם. זה היה הרעיון הראשוני לסרט”. הוא פגש ברחוב את הצלמת טליה (טוליק) גלאון, שגרה לא רחוק מבית סבתו, סיפר לה על הדירה, והיא הצטרפה אליו לצילומים באווירה לא מחייבת (מאוּחר יותר הצטרף הצלם פיליפ בלאיש). הם צילמו את הנבירה (=חיפוש) המשפחתית הממושכת בארונות, את החפצים בעלי הניחוח (=הריח) האירופי המיוּשן שנשלפו (=שהוּצאו) מהם בזה אחר זה, ואת עשרות שקיות הזבל שהלכו והתמלאו במהירוּת. אבל הם לא לגמרי ידעו מה הם מחפשים. ואז זה קרה. פתאום, בין ארגזי הכפפות והנעליים, פרוות השועלים והארנקים, מדפי הספרים ותיבות המכתבים, הבליחה (=הופיעה) ערימה של עיתונים גרמניים ישנים... גולדפינגר לא העלה על דעתו (=חשב) שזה קצה החוּט שעתיד להשליכו למסע רגשי מטלטל ומבלבל, שיחשוף היסטוריה משפחתית יוצאת דופן, שבמשך שנים הוּסתרה והוּדחקה.

בהמשך הראיון  גולדפינגר מתאר את ההפקה: “ואז, לאט לאט התחלנו למצוא עוד דברים בדירה, דברים מטרידים. התחקיר התרחב ודמוּיות חדשות צצו, דמוּיות לחלוטין (=לגמרי) בלתי צפויות. זו לא תהיה הגזמה לומר שכל עוד הייתי בתהליך עשיית הסרט הוא לא הפסיק להשתנות ולהפתיע אותי”.

•
חדירה לעבר
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4094512,00.html

“הדירה”, סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר מתחיל כאשר המשפחה המוּרחבת מתכנסת בדירתה התל אביבית של הסבתא, שהלכה לעולמה (=מתה) בגיל מופלג (=גבוה מאוד).

תוך כדי הפישפוש (=חיפוש) בחפציה ובשמָאטֶס (=סמרטוּטים) שהותירה (=השאירה) אחריה, מתגלים עיתונים מצהיבים, קרעי מכתבים ומסמכים הקושרים בין המשפחה היֶיקית (=יהודית-גרמנית) לבין בכיר במנגנון המפלגתי הנאצי, קודמו בתפקיד של אדולף אייכמן. ובעוד רבים מבני משפחתו מעדיפים את קשר השתיקה, יוצא הבמאי למסע בעבר המשפחתי שחושׂף, ובכן, לא בדיוק שלדים בארון, אבל כמה עובדות שיש מקום להתמודד עמן בהווה. ומכאן והלאה, כמוּבן, לא נחשוף.

חלקו הראשון, והמוּצלח יותר, של הסרט מראה כיצד דירה קטנה אחת הופכת למעשה לסיפור של היסטוריה פרטית ולאוּמית. האלבומים המתפוררים, והמעטפות שעל גבן מצוּיינים שמות וכתובות צופני סוד – מסתירים סיפור מתח ההולך ומתהווה לנגד עינינו. 

הסרט עוסק בסוּגיות (=שאלות) רֶלֶוונטיות לעשיה הדוקומנטרית בארץ בשנים האחרונות. לא רק הכתיבה של ההיסטוריה המשפחתית, אלא גם שאלת מקומם של בני הדור השלישי ביחס לעבר שהולך ונעשה מעוּרפל. במיוחד הוא מייצר הַקבָּלה מעניינת בין אמו לבין ביתו של הנאצי, המסרבות, כל אחת בדרכה, להתמודד עם סיפור העבר של שתי המשפחות, שהקשר ביניהן הולך ומתברר כמצמרר. סרט חשוב ומרתק.