**** הקייץ של אביה פרק 10.1 (ר’ קליפ 24)
מא התחילה להשתנות
הימים נעשו קצרים יותר וקרירים, ושוב לא היתה הדלת פתוחה לרווחה כמו בימי קיץ. זה היה מיד לאחר החגים כשהבחנתי שאמא התחילה להשתנות. היא האפילה (=עשתה חושך) את הבית. שעות ישבנו בחשיכה. העינים שלה נעשו מזוּגגות והיא כמעט לא דיברה. אני הבנתי שהכל חוזר לקדמותו (=הכל חוזר להיות כמו שהוא היה), שהמחלה שלה חוזרת ועוד מעט יִיקחוּ אותה ממני. ההתמוטטות הגדולה באה בשבת אחר-הצהרים, שעה ששקט שרר (=היה) בשכונה שלנו. אמא התחילה להתפרץ. קשה לי לזכור מה בדיוק גרם להתפרצות. היתה שבת רגילה של קיץ. לא היתה סיבה להתרגז. השכנים שלנו נסעו לים. לפני שנסעו אמרה גברת כהן לאמא שעמדה בחלון: “למה לא תיקחי את הילדה שלך פעם לים, גברת הניה?” ואמא אמרה: “יותר מדי אנשים בשבת בים ... פעם אחרת.” וגברת כהן אמרה: “אנחנו יכולים לקחת אותה אתנו.” ואמא אפילו לא שאלה אם אני רוצה לנסוע. היא ענתה במקומי ואמרה: “הילדה שלי רגישה. הרבה אנשים מעצבנים אותה.”
אנשים מעצבנים אותי? מה פתאום? ממתי? חשבתי, אבל שתקתי. משכתי את אמא פנימה וגברת כהן נסעה לים עם בעלה ועם ילדיה. ואז, במטבח, עשתה אמא עניין גדול מהנסיעה לים. היא לא חדלה (=הפסיקה) להגיד שאנשים מתערבים בחיים של אחרים: “למה לא מניחים אחד לשני? ומה אכפת לגברת כהן אם אנחנו נוסעים לים או לא נוסעים? ובכלל, הים הזה מלא חול ולכלוך. ורק מחלות מקבלים במקומות כאלה.”
הבטתי בה ושמעתי איך הדברים שאמרה נעשו תוקפניים יותר ויותר. אחר-כך היא התיישבה על המיטה שלה ובהתה בחלל, ואני במרחק-מה ממנה, איני (=אני לא) גורעת ממנה עין. הייתי מבוהֶלֶת. היה בַּשקט שלה משהו מפחיד, ואכן כעבור זמן-מה (=אחרי זמן קצר) היא קמה ואמרה שאסור לעבור על דברים מסויימים בשקט וכל אחד צריך לחיות את חייו בלי להתערב בחיי האחרים. ואני אמרתי: “אמא, אף אחד לא מפריע לך לחיות. אף אחד לא מתערב בחיים שלך.”
ואז היא התפרצה לעומתי (=נגדי) והחלה (=התחילה) לצעוק, והמלים שלה הפכו בלתי-מוּבנות, תערובת של גרמנית ופולנית. הגוף שלה התעוות (=נעשה לא בסדר, נעשה מְעוּוַת) והפנים היפים, הפנים שלה, היוּ מכוערים ומפחידים. הייתי מְבוהלת. ניסיתי לתת לה את התרופה שלה. החזקתי את התרופה ביד אחת וכוס מים בָּאחרת. אמא השליכה מידִי את הכוס והזכוכית התנפצה (=נשברה לחתיכות קטנות) והתפזרה בחדר. המים נשפכו על הרצפה וגלולות התפזרו ואמא התחילה לרמוס אותן ברגליה ולצרוח.
כשגברו הצריחות והשכנים יצאו החוצה דפק מוישה הירקן על הדלת שלנו ואמר: “אביבה, פתחי! (=תִפתחי) אני חושב שזה מסוכן. אסור לך להיות לבד עם אמא!”
ואני לא פתחתי אמרתי לו שילך: “זה בסדר. אמא ואני רבות. אמא כועסת עלי, כי הרגזתי אותה!” אבל ידעתי שמוישה צודק וצריך להזעיק עזרה (=לקרוא לעזרה). אחרי שהסתלק נעלתי את אמא מבחוץ ורצתי להזעיק (=לקרוא ל-) את דוקטור אֶנגֶל. למזלי, היו רחובות המושבה ריקים בשעה זו של שבת אחר-הצהרים. חלצתי את סנדלי (הורדתי את הסנדלים שלי) ורצתי ברגלים יחפות בכבישים. האספלט היה חם וצרב את כפות-רגלי.