**** הקייץ של אביה פרק 10.3
אביה ומאיה
השעה היתה כבר שעת ערב מאוּחרת, ואני שכבתי כך מְכוּרבֶּלֶת ומכוּוצת במיטה של אמא כשלפתע (=פתאום) נשמעה דפיקה קלה על הדלת. לא עניתי ושוב נשמעה דפיקה קלה על הדלת. הפעם הדפיקה היתה הדפיקה חזקה יותר, ואחריה עוד דפיקה. מישהו דפק בַּדלת בלי להרפות ולרגע חשבתי: אולי זו דודתי אליס שהקדימה מעט (=קצת) לבוא. לבסוף קמתי וניגשתי לדלת ואז שמעתי אותה, את מאיה: “אָבִיהָ, תפתחי,” אמרה. “אני יודעת שאת בפנים. פִתחי (=תִפתחי) לי, בבקשה. זו אני, מאיה . . .”
אני התלבטתי. לא רציתי לעמוד למולה כעת (=עכשיו), אחרי מה שקרה לאמא. והיא המשיכה: “אני מבקשת – פתחי (=תִפתחי) לי. אני מוכרחה לדבר אִיתך.” עוד רגע של שתיקה ופתחתי. והיא עמדה בפתח, ואני לא הזמנתי אותה להיכנס פנימה, ואז אמרה: “אני יודעת שאת לבדך. אני רוצה לחכות אתך עד שדודתך תגיע. מוישה הירקן אמר שהיא תגיע מאוחר, בלילה. אני לא רוצה שתהיי לבד”.
היא דיברה ואני שתקתי ורק הבטתי בה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי כל-כך מקרוב מאז הוּסרו התחבושות מעל עיניה. אפשר היה לראות בבירור את הצלקת שמעל עֵינה (=העיין שלה) הימָנית, הצלקת שאני גרמתי לה. לא יכולתי להסיר את עֵינַי (=העיניים שלי) ממנה. היא הבינה שאני מביטה בצלקת ואמרה: “זה ייעלם, כך הם אומרים. הצלקת תיעלם בתוך זמן-מה. אל תדאגי.” ועדיין לא פציתי פה (=לא אמרתי כלום). והיא המשיכה: “תביני, אָבִיהָ, זו אמא שלי. היא לא יכולה להשלים עם מה שקרה . . . אבל צריך לתת לזמן לעשות את שלו . . . לאט-לאט היא תירגַע . . . את צריכה להבין אותה . . . היא גידלה אותי לבדה בקושי מאז שהייתי בת חמש, כמו אמא שלך, וכל מה שיש לה בעולם הוא רק אני. את מבינה?”
הינהנתי (=עשיתי ״כן״) בראשי. מה יכולתי לומר לה? והלא היא הרי כבר גדולה, ויכולה להחליט עם מי היא מתחברת ועם מי לא. ומה זה שייך לאמא שלה? אבל שתקתי . לא רציתי לומר מה אני באמת חושבת. זה לא היה חשוב לי עוד. ברגע זה חשבתי רק על אמא ומאיה הקשתה עלי. רציתי שתלך ותניח לי. והיא נכנסה עוד צעד פנימה, משכה כיסא, התיישבה ליד השולחן ואמרה: “אני אשאר אתך פה עד שדודתך תבוא ובינתים נדבר קצת. יש לנו הרבה דברים לדבר עליהם, נכון? את יודעת, יש לי סטודיו למחול ואני רוצה שתהיי תלמידה שלי.” הבטתי בה והיא אמרה: “לא, לא, את תלמדי חינם, את תלמדי אצלי בלי כסף.” ואני אפילו לא שמחתי בדבריה. רק רציתי שתסתלק.
לבסוף אמרתי: “מַאיָה, אני רוצה שתלכי. אני רוצה להיות לבד.”
הפעם היא לא התעקשה. לפני שפנתה ללכת אמרה: “את מבינה, נכון? זה יהיה בסדר. הכל יהיה כמו שהיה, את תראי.” ואני הנעתי את ראשי בתנועה סתמית. לבסוף אמרה: “חברוֹת? אנחנו חברוֹת?” כמה ריקה היתה המלה הזו בשעה הזו. והרי רק זמן קצר לפני-כן הייתי נותנת הכל בעד חברוּת עם מַאיָה.
היא הלכה ואני חזרתי לשכב במיטה של אמא ולא חשבתי עוד על מַאיָה אברהמסון.
שנים לא הזכרתי את שמה. היא היתה נערה אחת שפגעתי בעיניה (=בעיניים שלה) בקיץ אחד. כשהייתי ילדה.
שאלות
1. למה לפי דעתך מאיה באה לבית של אביה? למה דווקא עכשיו?
2. למה אביה לא רצתה לדבר עם מאיה?
3. מה ההבדל בין הקטע הזה בספר לבין הסצנה בסרט?
4. מה לפי דעתך גרם לבמאי לביים את הקטע ככה?