**** הקייץ של אביה פרק 2.3 —העבודה של אמא והלָקוחות שלה
היה חם אצל אמא. בעצם, הבית שלנו היה צריף עץ בחצר, מאחורי הבית של משפחת הֶלֶר. זה צריף קטן שבו היה חדר שקראנו לו “הסלון”, חדר שינה קטן לאמא והפינה שלי, שהיתה בה מיטה ולידה כיסא. אמא תפרה וילון ששימש מחיצה בין המטבח ובין הפינה שלי. אמא היתה תופרת. בעיקר עסקה בתיקונים ובגיהוץ. השכנים היו מביאים אליה ערימות כבסים (=כביסה) ואמא היתה מכבסת או מגהצת אותם. את עבודות התפירה עשתה ב”סלון”, כי שם היתה מכונת-התפירה שלה, והיה הרבה אור ואוויר. את הגיהוץ עשתה במטבח.
על שולחן האוכל היתה פורשת שמיכת צמר ישנה ובלוייה ומעליה סדין לבן שטביעות המגהץ החומות השאירו בו את חותמן (=השאירו בו סימן). זה היה קרש הגיהוץ של אמא. שעות היתה רכוּנה עליו ומגהצת.
ואני – את הימים שלא יצאתי מהבית עשיתי בעיקר במטבח, עזרתי לאמא בקיפול הכבסים (=הכביסה) ובמיון לפי הקליֵינטים – הכבסים של משפחת דָווידסון, של הֶלֶר, של שוַורץ ושל גברת אברהמסון, שאמא קראה לה “הלֵידי”.
גברת אברהמסון! הכבסים שלה היו שונים מִשל האחרים – היו לה מפות שולחן לבנות וּורודות בלבד. מעל הסדינים וכלי המיטה שלה היתה תוספת תחרה עדינה, ועל כל דבר שהיה שייך לה היתה רקומה בחוט לבן מבריק מונוגרמה באנגלית .A.R, ואמא אמרה שאֵלה ראשי-התיבות של שמה – רות אברהמסון.
יום אחד אמרה לי אמא לקחת את החבילה של גברת אברהמסון. היא הזהירה אותי לבָל (=שֶלֹא) אלכלך את הכבסים בידי, קשרה לראשי מטפחת ושלחה אותי, כשהיא מלווה אותי לדלת ואומרת: “אַל תשכחי להגיד ‘בבקשה’ ו’תודה’, זה חשוב. היא ‘הלֵידי’”.
גברת אברהמסון גרה בבית משותף בקצה הרחוב. היא גרה בקומה השניה ומרפסת הדירה שלה צפתה לרחוב. הרחוב שלנו היה עדיין דרך עפר לא סלולה, אבל קראנו לדרך “רחוב”.
כשהתקרבתי לבית שמעתי צלילים של פסנתר ובכניסה לחדר-המדרגות הרגשתי שאני נמשכת אל הצלילים. קיוויתי שמקורם יהיה בדירה שאליה היו פני מוּעדות. ואכן, כשהתקרבתי לדלת הדירה, התברר לי שהמוסיקה באה משם. בשכונה שלנו לא שמעתי אף פעם צלילים כאלה. נצמדתי לדלת שעליה היה קבוע שלט קטן: “רות ומַיָה אברהמסון”. רציתי להקשיב לנגינה, אלא שכלבתה של הגברת אברהמסון חשה בנוכחותי והחלה (=התחילה) לנבוח, ואז שמעתי קולות מן הבית, והדלת נפתחה עוד לפני שצילצלתי בפעמון. גברת אברהמסון עמדה בפתח הדלת. היא היתה אשה רזה וחיוורת, פניה הבריקו כאילו היו מכוסים במשחה שמנונית ועל כפות-ידיה היו כפפות גדולות. זה היה מוזר, כי היה קיץ וחם. אבל לימים (=הרבה זמן אחר כך) התברר לי שהכפפות כיסו את ידיה בכל זמן ובכל מצב. עמדתי בפתח, בידי חבילת הכבסים שלה, והיא מדדה אותי במבטה, את הקרחת שלי ואת המטפחת הטיפשית שלראשי, ולחשה: “שְשְ . . . לא להפריע, תניחי (=תשימי) את החבילה פה, אני אשלם לאמא מחר. אני לא יכולה להפריע כעת. התיק שלי בחדר המוסיקה . . . “
חדר המוסיקה!! למי יש חדר מוסיקה? חשבתי. ומה עושים בחדר המוסיקה? הנגינה נמשכה ואני לא רציתי לזוז משם. רציתי שהזמן יֵיעצר. אמרתי בלחש: “אבל אמא צריכה קצת כסף”, והיא אמרה: “אז תצטרכי להמתין”. וזה בדיוק מה שרציתי: להמתין, לשמוע עוד. עד אז לא שמעתי מעודי (=אף פעם בחיים שלי) צלילים כאלה.