**** הקייץ של אביה פרק 2.4—מצאתי את עצמי תקוּעה, לא רוצה לזוז
כשהסתגלתי לאפלולית ביתה של גברת אברהמסון ראיתי, שהבית הזה שונה מכל מה שהכרתי. היו שם רהיטים כהים ויפים ומנורות קטנות שזרעו אור צהוב ורך ותמונות במסגרות זהב על הקירות. הכל שחור כל-כך!
ואחר-כך פסקה (=הפסיקה) הנגינה. גברת אברהמסון נקשה על הדלת (=דפקה בדלת) בזהירות, ביקשה סליחה ונכנסה כשהדלת היתה פתוחה. יכולתי להציץ פנימה. היו שם ילדות בנות גילי לבושות שמלות יפות, שמלות חג, עם סרטים יפים לראשן, סרטים של ממש, כמו פרחים, ולא כמו המטפחת שלראשי.
ואז, כשהצצתי פנימה ראיתי אותה לראשונה, את מַאיָה. היא היתה בחורה כבת עשרים, גבוהה מאוד, ורזה, רזה, לבושה במין חלוק מוזר. גברת אברהמסון יצאה אלי ותחבה (=דחפה) לידי את הכסף בשביל אמא. היא אמרה: “אני מצטערת שאין לי אפילו סוכריה לתת לך. פעם אחרת, הא”?
פתאום מצאתי את עצמי תקוּעה, לא רוצה לזוז. רוצה להיות שם, בחדר המוסיקה, כמו הילדות האחרות. ושמעתי את עצמי אומרת: “אני רוצה להישאר. אפשר? אני לא אפריע”. והיא אמרה: “בסדר, אבל בשקט”. היא פתחה את הדלת ואמרה: “מאיה, זאת הילדה של הֶניה התופרת ... תני לה לעמוד קצת... ” ועוד לפני שהתמקמתי ליד הקיר ראיתי את הילדות מביטות לעברי ומצחקקות בינן לבין עצמן. ידעתי מיד שזה בגלל הקרחת שלי, ורציתי שהאדמה תבלע אותי.
מַיָה קמה מן הפסנתר בתנועה מאוד מרשימה. עכשיו יכולתי לראות אותה טוב יותר. היא היתה גבוהה ודקה מאוד. עור פניה לבן, כמעט שקוף, היא נראתה כמו ציפור מוזרה. היו לה עיניים גדולות חומות, שיער אדמוני. היא לבשה בגד צמוד לגוף בצבע שחור, ומעליו חלוק ארוך מבד שחור מבריק ועל-גבו רקום טוָוס צבעוני ענק. היא מחאה כפים ואמרה: “ילדות, השיעור לא נגמר! להפסיק לצחוק! אני רוצה ריכוז!” והצחוק נדם (=הצחוק פסק/הפסיק). כעת הורתה להן לשבת. היא הסיטה (=הזיזה) את הוילונות הכבדים שבחדר ורק מנורה אחת קטנה הפיצה אור צהוב, ומַיָה אמרה בקול מלטף, כמעט לחשה: “ילדות, אני רוצה שתסתכלנה בתמונה הזו שמעל הפסנתר. התבוננה היטב. אני אנגן משהו וכל אחת תתאר בפני מה היא רואה בתמונה.” היא חזרה אל הפסנתר וניגנה מנגינה נפלאה. רעדתי מרוב התרגשות והרגשתי שעיני נעשות לחות. רציתי לבכות לשמע המנגינה (=כששמעתי את המנגינה) הזו והתביישתי. אבל החדר היה חשוך ולא שמו-לב אלי.