**** הקייץ של אביה פרק 2.5—את קוראת הרבה סיפורים?
לאחר דקות ספורות פנתה מאיָה אל הילדות, כל אחת בתורה, כדי לשמוע מה הן רואות בתמונה הנתונה במסגרת מוזהבת. היתה זו תמונת נוף קסום וזר, סבך של צמחים מוזרים ומים. הרבה מים וברבורים שטים במים, מין אגם כזה, אגם ברבורים. הקשבתי לתיאורים שהשמיעו הילדות. הן אמרו: “מים וברוָוזים שטים”, “משפחה של ברבורים בתוך מים” ודברים דומים. למשמע התיאורים (=כשהיא שמעה את התיאורים) הביעו פניה של מָאיה אכזבה. אני חשתי בכך. היה ברור לי שלא לזאת התכוונה. היא רצתה לשמוע סיפור והדמיון שלי חגג.
המצאתי לי אגם כזה, קסום, וברבור שפעם היה ילדה שהיה לה רע ורצתה למות. הילדה זינקה למים, ומישהו שלא רצה שהילדה הזאת תמות, הציל אותה והפך אותה לברבור, כדי שייטב לה (=שיהיה לה יותר טוב). ביום מן הימים, כך הבטיח לה, כשיחלוף הרע, היא תשוב להיות (=תהיה שוב) ילדה יפה ומאושרת. זה, בערך, הסיפור שהתרוצץ בראשי, ובעוד אני שקועה בברבור שלי, פנתה אלי מאיה ואמרה: “מה שמך”? ואני אמרתי: “מי, אני? אָבִיהָ!” “ובכן, אביבה,” אמרה מאיה, “מה את רואה בתמונה?” ואני אמרתי: “אָבִיהָ, לא אביבה”! והילדות ציחקקו ומאיה היסתה אותן ואמרה: “כן, מה את רואה”?
ואני סיפרתי את הסיפור שלי, והיא הקשיבה, וכשהילדות עשו תנועות והעוָויות לעבר הראש שלי השתיקה אותן מאיה ושמעה אותי עד הסוף, ואז אמרה: ” אָבִיהָ? איזה מין שם זה אָבִיהָ?” ואני אמרתי: “שם כזה” והיא אמרה: “שם מוזר!”
השתררה (=היתה) שתיקה ומאיה שבה לנגן (=התחילה שוב לנגן) ואמרה לי תוך כדי נגינה: “המשיכי את הסיפור שלך, אָבִיהָ”. ועל רקע צלילי הפסנתר אני דיברתי, ואני יודעת שהיא הקשיבה לי, כי לבסוף פסקה הנגינה והיא הביטה בי בשקט ואחר-כך אמרה: “זה סיפור יפה. את קוראת הרבה סיפורים?” הינהנתי בראשי. באמת קראתי הרבה. אהבתי לקרוא. הרגשתי במבטי הילדות האחרות השפלתי את עיני במבוכה ומַיָה חזרה ואמרה: “טוב, בנות, להיום זה מספיק, נתראה בשבוע הבא.” והן ניגשו אליה, כשהן מחבקות אותה ומנשקות (=מנשקות אותה), קדות קידה קלה ובמעין טקס כזה נפרדו מעליה, ואני הייתי דבוקה לקיר. לא העזתי להתקרב.
כשהחלו (=כשהתחילו) להתפזר יצאתי בריצה הביתה.
אמא התנפלה עלי: “איפה היית? כבר דאגתי לך”!
קולה הגבוה צרם את אוזני. הרי אפשר לשאול בשקט איפה הייתי! פחדתי מהקול הזה ומיהרתי להרגיע אותה. אמרתי לה שגברת אברהמסון הזמינה אותי אליה ולא נתנה לי ללכת ואחר-כך עזרתי לה. שתירגע.
את ארוחת-הערב אכלתי עם אמא בשתיקה. פתאום באמצע הארוחה שאלתי: “אמא? איזה מין שם זהי אָבִיהָ”? ואמא אמרה: “שם יפה! הכי יפה! כשתגדלי תביני.” ושוב עמדה בינינו שתיקה. אכלנו לֶבֶּן. אמא הפצירה בי שאגמור את הלֶבֶּן שלי. היא גמרה את שלה ונשאר לה שפם דק של לוֹבן על שפתה העליונה ואני ניקיתי אותה במפית ושתֵינו צחקנו. הייתי קרובה מאד אל אמא באותה שעה.
הבטתי בה מקרוב ולא ראיתי את הקמט המחבר את שתי גבותיה. כשהיה הקמט נעלם היתה הבעת פניה של אמא מתרככת ואז היתה יפה באמת. ובשעה זו של ערב היא היתה יפה ורכה ופתאום שמעתי את עצמי אומרת: “אני כבר גדולה, אמא, ואני מבינה, אני רוצה שתספרי לי עליו!”
אמא התבוננה בי ולא אמרה דבר, רק הביטה בי ואחר-כך אמרה: “הוא היה יפה. איש יפה.” וכך ישבה עוד רגע ואחר-כך קמה ופרשה לחדרה (=הלכה לחדר שלה). ואני נותרתי (=נשארתי) לבדי עם המלים שלה. רציתי לדעת יותר, והיא השאירה בידי פירורים בלבד.