**** הקייץ של אביה פרק 2.6—ארון בדיוק כמו בתמונה של אבא
קמתי. אספתי את הכלים ולאחר שהֵדחתי (=רחצתי) אותם והשארתי את המטבח נקי ומסודר כמו שאמא אוהבת ופרשתי לפינה שלי (=הלכתי למיטה שלי). כשהייתי בטוחה שאמא נרדמה הוצאתי את המעטפה החומה שלי ולאורה של מנורת הלילה הצמודה למיטתי פרשׂתי (=שמתי) על-פני הסדין את התמונות של אבא. הבטתי בתמונות שעה ארוכה. הוא היה יפה באמת וצעיר כל-כך וכלל לא דומה לאבות של ילדות אחרות. היו שם כמה תמונות ילדוּת שלו: אבא ילד. זה היה מוזר לראות את אבא שלי שלא ראיתי אף פעם בחיים, לראותו (=לראות אותו) כילד ואחר-כך כנער. והיתה שם עוד תמונה והוא כבר איש צעיר ויפה. צרור קטן. תמונות ספורות בלבד (=רק כמה תמונות). אבל בצרור התמונות הזה, במעטפה החומה המרופטת שכנו (=היו) כל החלומות שלי על אבא. ובלילה ההוא, כמו בלילות רבים אחרים, דיברתי איתו. דיברתי בשפה שבה הייתי פונה רק אליו. אפילו בנוכחות זרים יכולתי לדבר איתו. הייתה זו מעין (=כאילו) שפת-לב. יכולתי לדבר איתו בלי להניע את שׂפָתַי (=להזיז את השפתיים שלי) . ידעתי שהוא קיים מאז שמצאתי את התמונות האלה, מאז שהכרתי את פניו, את עיניו. עד אז לא האמנתי שהוא היה אי-פעם. הרי לא ייתכן (=לא יכול להיות) שהוא מת לפני שראה את הילד שלו. זה לא התקבל על דעתי (=לא חשבתי שזה נכון). אבל התמונות האלו הקלו עלי כל-כך, הרגיעו אותי, והעיקר, למרות שאבא לא היה לידי הוא היה איתי בכל מקום.
בין התמונות שפיזרתי על מיטתי היתה תמונה אחת צהובה מיושן, שבה נראָה אבא והוא בן שתים-עשרה או שלוש-עשרה, עומד ליד ארון עץ כהה ומגולף, כולו פיתוחים. אבא לבוּש בגדי חג ועל פניו ארשת חשיבות (=פנים שנראים חשובים) כזו, כמו איש קטן. זו היתה אחת התמונות האהובות עלי, כי היה בה משהו שהצחיק אותי. אבל הדבר שלפתע (=פתאום) עורר את תשומת-לבי היה הארון המגולף שלידו עמד. את הארון הזה ראיתי! ללא צל של ספק! איפה? מתי זה היה? חשבתי ונזכרתי — כמה ימים קודם-לכן, כשהגיעו הדיירים החדשים לדירה הצמודה לחנות הירקות שבבית הפינתי ופרקו מהמשאית את הרהיטים, התקבצו כמה מדיירי הרחוב להציץ בהם ובמה שהביאו אִיתם. היו רהיטים כהים וכבדים, וקשה היה להכניס אותם בדלת הדירה, השכנים שהתקבצו סייעו (=עזרו) בעצות לסבלים, ואחר-כך פשט מוישה הירקן את חולצתו ונשאר בגופייה אפורה, נכנס פנימה לדירה ונעמד צמוד לחלון. הסבלים הניחו על גבו הכפוף את ארון העץ הכבד, הם דחפו מן החוץ פנימה והשכנים עודדו אותם בקריאות “היי, הופ! היי, הופ!” עד שהיה הארון בפנים. ואז קראו כולם לעברו: “מוישה, כל הכבוד! גם כוח, גם מוח!”
כן, היה לשכנים החדשים ארון בדיוק כמו בתמונה של אבא. ללא צל של ספק! בהזדמנות ראשונה, חשבתי לעצמי, אציץ דרך חלון הדירה שלהם ואראה אם אכן כזה הארון.
אחר-כך סיפרתי לאבא על הביקור אצל מאיה אברהמסון, ועל המוסיקה ועל הסיפור שהמצאתי על “אגם הברבורים”, והחזרתי את התמונות למעטפה. רשמתי את כל הדברים ביומני והלכתי לישון. בסוף הדברים שרשמתי באותו לילה הוספתי: “נ.ב. נדמה לי שהשיער מתחיל לצמוח. עכשיו אני בטוחה שלא לעולם תהיה לי קרחת”.