**** הקייץ של אביה 5.3
אביה מסתתרת
ילדי השכנים ששמעו את קולה חיקו אותה: “אָבִיהָ! אָבִיהָ!” ואחר-כך הוסיפו: “פרטיזונכה! פרטיזונכה! . . את והבת הפושעת שלך! תקחי אותה מפה! לא צריך אתכן פה!”
הם עמדו על המרפסות והתחרו ביניהם בהטחת עלבונות. לבי כאב על אמא המסכנה. במה היא אשמה! עדיין לא השמעתי קול.
ראיתי אותה נגררת הביתה, תשושה. היא נכנסה הביתה והמשיכה לקרוא בשמי מעבר לחלון. הקול נשבר מרוב צעקות.
השעה כבר מאוחרת. אינני יודעת כמה שעות הייתי שם, כלוּאה בסבך הבוגנוויליאה.
למרות שהייתי כל-כך קרובה הביתה פחדתי. והפחד שלי היה מעורב בפחדים אחרים. בעיקר פחדתי מנְחשים. היה ליל קיץ, ובמוסד תמיד הזהירו אותנו, שלילות קיץ החמים הם הלילות של הנחשים. פחדתי מכל עלה שזע (=שזז), מכל קוץ שננעץ בי (=שנכנס לגוּף שלי).
ושוב ראיתי את אמא יוצאת.
היא שוטטה בשכונה כשהיא קוראת שוב ושוב: “אָבִיהָ! בואי הביתה!!”
פה-ושם קרא מישהו לעֶברה שתפסיק לצעוק, כי כבר לילה והיא מפריעה.
ורק אדון גאנץ יצא מביתו, ניגש אל אמא ודיבר אתה. הוא הצטרף אליה ויחד הם הלכו לאורך השכונה, כשאמא קוראת בשמי, ובכל פעם שהתפרץ מישהו לעברה היה אדון גאנץ מסביר, ש”הילדה נעלמה וגברת הניה מודאגת מאוד! . .”
לבסוף הם חזרו לעבר הבית והתקרבו למקום שבו עמדתי. אני עצרתי את נשמתי לבל יבחינו (=כדי שלא) בי.
גאנץ ביקש להיכנס עם אמא פנימה, אבל היא שלחה אותו לביתו. שמעתי שהוא הציע לגשת למשטרה, ואמא אמרה, שאם הילדה לא תחזור עוד מעט היא אכן תיגש למשטרה.
הוא אמר משהו בגרמנית ונפרד מעליה (=ממנה).
משהסתלק גאנץ נכנסתי. עוד בטרם הספקתי לחמוק לחדר נעמדה אמא מולי. היא לא אמרה מילה וגם אני לא פציתי פה (=לא פתחתי את הפה). ואז ניגשה אמא וסטרה על פני שתי סטירות לחי. ידעתי שזה מגיע לי. בשעה זו היו כבר עצביה של אמא מרוטים לחלוטין (=לגמרי) מאירועי אחר-הצהרים ומהפחד, שמא קרה לי משהו נורא. כל זה היה יותר מדי בשבילה.
ספגתי את הכאב בשתיקה, אף שהלחיים בערו והעלבון צרב. זו היתה הפעם הראשונה שאמא הרימה עלי יד. לפני שפניתי לחדרי אמרה “היא לא רואה בשתי העינים. רק זה חסר לנו! העינים! צריך להתפלל שהיא תראה”.
התחפרתי בפינה שלי וחיכיתי שאמא תשכב לישון. הייתי מאובקת ושרוטה בידי וברגלי. התקלחתי במים צוננים (=קרים) שעה ארוכה (=הרבה זמן). כשנכנסתי למיטה שלפתי את המעטפה החומה שלי. את כל הלילה ההוא ביליתי בתפילות ובתחינות לאלוהים, וּלאבא שיעזרו לי. אני זוכרת שישבתי בתנוחה מוזרה, כל כובד גופי נשען על עקבי והם לחצו על כפות-הרגלים. התנוחה הזו גרמה לי כאב נורא שהלך וגבר, אבל אני לא שיניתי אותה. הכאבתי לעצמי בכוונה וחזרתי וביקשתי (=ביקשתי שוב ושוב): “אבא, עשה (=תעשה) שהיא תראה! מעולם לא ביקשתי ממך שום דבר! אף פעם! עכשיו אני מתחננת: עשה (=תעשה) שהיא תראה”!
נשבעתי שלא אשנה את תנוחת הגוף המכאיבה הזאת ואשאר כך עד הבוקר כדי שיכאב לי, כדי שיראה שאני מתחרטת ומענישה את עצמי.
בבוקר מצאה אותי אמא באותה תנוּחה.
גופי היה מאובן , רגלי היו נפוחות וכחולות, המנורה הצמודה למיטה עדיין דלקה והתמונות היו פזורות על מיטתי. אמא אספה אותן לתוך המעטפה החומה והטמינה את המעטפה מתחת לכר שלי. אני פחדתי שכעת (=שעכשו), כשתגלה שגנבתי ממנה את המעטפה והיא אצלי, תכעס. הייתי מבולבלת ולא ידעתי מה לומר.
אמא שתקה והחלה (=התחילה) לעסות את כפות-רגלי. אני חשתי במגע ידיה וחשבתי לעצמי שהוא זר ומוזר לי. מתי לאחרונה חשתי במגע ידיה של אמא! אמא עיסתה את רגלי שעה ארוכה ואחר-כך לקחה אותי “על הידים” כאילו הייתי תינוקת. היא לקחה אותי למקלחת, רחצה אותי, ואחר-כך שוב החזירה אותי בזרועותיה למיטה. וכל אותו הזמן המשיכה בעיסוי בלי להרפות, שעה ארוכה-ארוכה. היא הניחה רטיות חמות וקרות על כפות-רגלי, ופתאום הבחנתי שפניה של אמא שטופים דמעות. ראשה היה רכון על רגלי והיא קירבה את שפתיה לכפות-רגלי ונשקה להן (=נישקה אותן). ואני ליטפתי את ראשה.
אמא שלי!
כמה אהבתי אותה בבוקר ההוא, בשעה ההיא!