** הכתב העברי

הכתב העברי הקדוּם (שם ארכאי: כתב דַעַץ) הוא נוסח של האלפבית הפיניקי שהיה נהוג בקרב (=בין) תושבי ממלכת יהודה ותושבי ממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה. לכתב הזה הייתה השפעה על הכתב של כמה ממלכות שכנות (למשל: מואב,‏ פלשת‏, וארם). באלפבית הזה, כמו באלפבית הפיניקי, היו 22 סימנים (”אותיות”) שמייצגים רק עיצורים ולא תנועות.  רק בשלב מאוחר יותר התחילו להשתמש ב”ו”, “י”, ו”ה” לציון תנועות, כלומר, כאימות קריאה. כיוון הכתיבה באלפבית העברי העתיק היה, כמו באלפבית הפיניקי, היה מימין לשמאל.

בעקבות גלות העם לבבל, והתחלת השלטון האשורי והבבלי על ארץ ישראל במאה השישית לפני הספירה, התחילו להשתמש באלפבית הארמי. הארמית בתקופה הזאת הפכה ללינגוּאָה פרנקה של האימפריה האשורית והבבלית. במאות הבאות (המאה השישית עד למאה השנייה לפני הספירה (לפנה”ס) עד מלכות החשמונאים עדיין השתמשו גם בכתב העברי העתיק וגם בכתב הארמי. אבל לקראת המאה השנייה או הראשונה לפני הספירה פסק השימוש בקרב (=בין) היהודים בכתב העברי העתיק למעט (=חוץ מ-) צרכים סמליים או מקודשים, אולם הוא המשיך להיות בשימוש בקרב השומרונים (שם הוא עדיין בשימוש אף בימינו). במאות הראשונות לספירה התגבשה הצורה של הכתב הארמי כפי שהיה נהוג בקרב היהודים, והוא קיבל את הצורה ה”מרובעת” שלו שהיא אב-טיפוס של הכתב העברי של ימינו.

באלפבית העברי יש 22 ‬אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. ‬הכתב הזה משמש עד היום לכתיבה בעברית, ‬יידיש ו‬ערבית-יהודית.‬