****** המבולבלת
מתוך: אנשים אחרים הם
יהודית הנדל
חלק א׳

חנוּת של קרח דחוּקה ואפלוּלית (=שלא היה בה אור) היתה לו, לגרישה מירובסקי, אדם בעל לסתות צרות ועיניים קטנות מזוּגגות. בחנות הקטנה עמד ארון-קרח ירוק גבוה ועליו גרזן, ובימים של שמש, כאשר בלוקים לבנים וצונגים גדשו את הארגז, היה גרישה סוגר אותו בלאט (=בשקט) ויוצא החוּצה ומסתכל בטוּר האנשים הארוך שעמד מזיע בחום השמש. נהנה בחשאי, היה משתהה שעה ארוּכה בפתח ואומר:
“עוד מעט, עוד מעט, תבוא הגברת שלי, אצלה המפתח.״ ואותה שעה ממשש את המפתח בכיסו וצחוק דק מרקד בזוויות שפמו.

אחר־כך, כשבאה גברת גרישה, אשה רחבת גרם ועקוּמת רגליים שקראו לה ״המרשעת״, ונתנה בו מבט של כעס על תעלוּליו, התגנב מבעד לפתח המחסן הקטן, פתח את דלת הארון, ועמד מסתכל בטוּרי הקרח כמצביא בצבאותיו. אם הוא ישתהה פה עוד שעה קלה, כמה שניצלים ודגים וחבילות חמאה יתקלקלו, אמר בלבו בהעיפו מבט של ביטוּל אל שוּרת האנשים המזיעה.
״נוּ, ראשון בתור, כמה? רבע בלוק?״ צעק בקול רם כאילו זה עומד מרחק רב ממנו.

לימים עלתה ובאה אליו מפולין בת־אחיו, נערה צעירה, דלת גוף. בקראו בעיתון על אותה צעירה, הסמיק כולו והסיט את העיתון.
גברת גרישה, ישוּבה (=ישבה) אותה שעה ליד ערימת גרביים גדולה, שלא הסכינה (=היתה רגילה) לראות את בעלה נרגש ומסמיק ־־ נדהמה, ומעוצם התדהמה הסיטה את גרביה באותה תנועה ממש בה הסיט (=הזיז הצידה) הוא את עיתונו:
״נו, מה?״
גרישה קם, ופניו המשוּפים (=הרזים) נראו משוּנים מאוד בסומק שלהם. משהו הרעיד בגרונו. נפעם, עד שהדיבוּר ניטל ממנו (=עד שהוא לא יכול היה לדבר) רגע, הצביע על המקום בעיתון ומילמל: ״רבקה׳לה.״
״המרשעת״ קראה, ומתביישת בשימחה שפרצה ללבה לקחה את הגרביים, השחילה חוּט אפור והמשיכה בתיקוּניה. בדמיונה כבר ראתה את הנערה הצנוּמה מסתובבת בחדר וגוּפה הדק ממלא את החלל. היא קשרה קשר בחוּט. דמעות ליחלחו את עיניה.
״תיסע לעתלית,״ אמרה בלא להגביה את ראשה.
גרישה, הסומק שבפניו פרח בינתיים. הוא חזר והתיישב על הכיסא. הדמעות בעיני אשתו עוררו בו פליאה רבה. הוא החליק סנטרו והצביע כלפי מחסן הקרח הריק:
״נוּ?״
״מה נוּ? תיסע לעתלית,״ כעסה.
״בחוּרה בבית - זה עוד...״ לא סיים והצביע כלפי מחסן־הקרח הריק.
אך ״המרשעת״ התכוונה כנראה להוסיף פליאה על פליאה. היא התרוממה בזעם, טרפה את ערימת הגרביים, ולובשת את מעיל־הגשס הגדול שלה נסעה לעתלית.
למחרת הוּבאה הבחוּרה הביתה. אך פרט של מה־בכך היה חסר באותה הודעה, כי דעתה של זו מְבוּלבֶּלֶת עליה מעט. גרישה עמד בפינה ועיקם את פניו בבכי. מייד תקפה אותו בוּשה והוא אמר ששיניו כואבות. קנו מיטה ואיכסנו אותה בחדרם היחיד, הגדול והשומם, בפנותם את ערימות הבגדים שהתגלגלו בעזוּבה בכל הפינות.
כאשר נתגלה מצבה של הנערה, עמד גרישה כל הערב ותופף בזגוּגיות החלון. ירד גשם ופניו של מוכר־הקרח הקטן היו חשוּכים כמו העננים שמעבר לחלון.
״מה יש? נפש חיה, בן־אדם חי,״ אמרה ״המרשעת״ והגישה לצעירה כוס תה, ומייד רצה והוסיפה לה פרוסת לימון דקה ועסיסית.
גרישה ספר כמה חודשים עוד יש עד הקייץ. אחר־כך העלה בדעתו כי אולי מישהו יפתח לו מחסן-קרח ממוּל. מייד טפח בחלון עד ששבר את הזגוּגית וכל החורף אחר־כך טיפטפו המים לתוך החדר.
את המְבוּלבֶּלֶת החביאו בבית והשתדלו לא להראותה לבריות. ״בכל־זאת הפירמה גרישה מירובסקי היא משהו ברחוב תבור,״ היה מוכר־הקרח הקטן מנחם את עצמו ומשתיק מין צער שכסס בו (=אכל אותו מבפנים).
בערבים היתה גברת גרישה מוציאה אותה לטיול. אותה שעה עמד גרישה והסתכל אחריהן בעד החלון, ובאין רואים הירשה לעצמו לחייך. אחר־כך היה ניגש ומרתיח תה בפתיליה. וכאשר חזרה אלקה וראתה את הקוּמקום המזמזם, חייכה בגניבה ועשתה עצמה כלא־ מבינה. כיוון שכך היה גם גרישה מתייך לנפשו משום חוכמתו הרבה.
אותה שעה עמדה רבקה’לה נשענת לקיר, ועיניה המוארכות פקוּחות בעוגמה.
״אה, תה, זה טוב, חם,״ אמרה לגברת גרישה והתרפקה על כתפיה.
פעמים היתה אלקה מתגנבת מן הבית וחוזרת עם דברי מתיקה בסינרה. היא הניחה אותם בתשומת-לב בקערית קטנה והעמידה לפני הנערה, ורבקה’לה אכלה לאט, עוּגיה אחרי עוּגיה, משאירה אחדות לגברת גרישה.
״לא, לא, תאכלי הכל, הכל,״ היתה גברת גריישה מסרבת ומביטה אחרי תנוּעות ידיה החפוּזות של הנערה.
״עם אבקת סוּכר בחרתי, זה שאת אוהבת, עם אבקת סוּכר, זה טוב?״ הוסיפה והיתה מחליקה לה בריפרוּף על שערה הדליל.
בערב היה גרישה מרבה לאכול, מורח את קרום הלחם בשוּם ברוב תיאבון, וגברת גרישה מוּכרחה להשכים למכולת בשביל להכין ארוּחת בוקר, שכן לא נשתייר דבר (=לא נשאר שום דבר) מאמש. בצאתה מן הבית לבשו פניה קדרות, ואת הגבינה המוּגשת לה הריחה פעמים רבות, בקרבה אותה אל נחיריה לבדוק אם היא טריה ולבה נֶחמץ בקירבה (=כאב לה הלב) על החנווני ששומר את הסחורה הטובה ללקוחות אחרים, בזמן שהיא עניה מרוּדה אומנם, אך יש לה ילדה חולה בבית. אולם סוד זה היססה עדיין לגלות,  מחמת מוראו של גרישה, שמא יזיק לפרנסתו. בצאתה היה החנווני מצטחק ואומר בלבו, נוּ כן, ״המרשעת.״
אחר־כך היתה אלקה מבשלת את תבשיל הצהריים, והנערה עומדת לידה ומקלפת בריכה ובכובד־ראש את הירקות לתבשיל, ואם הביאה הדודה אלקה כרוּב מסוּלסל, המאכל האהוּב עליה ביותר, היתה מביטה באותו ריכוּז מוּזר איך שחותכת אותו רצוּעות ארוּכות ודקות, ואחר־כך לפעמים מרימה את מיכסה הסיר ומריחה את המרק החריף המפולפל, שצבעו כתום כעין החלוּדה.
הדחקות (=העוני) בבית היתה מציצה מכל פינה. לבנים חדשים לא קנו, ואת הכביסה היתה גברת גרישה עושה במיטבח, בערב, ואחר~כך תולה לייבש למשך הלילה על חבלים דקים שמתח גרישה על המירפסת הקטנה. בלילות שבהם גברה הרוח היו הלבנים מתנפנפים בוהקים, ועיניה של הנערה התרחבו מפחד סתוּם.
אלקה, ששמעה את מיטתה של זו חורקת, היתה יוצאת מתחת לשמיכה החמה ורק כוּתונתה לעורה נחפזת לשלשל את הווילונות ועם שחר כבר השכימה להכין מגהץ, לייבש את הכביסה שהיתה לחה עדיין.
אור החשמל הדהוּי (=שלא נתן הרבה אור), שדלק עם שחרית, לא העיר את גרישה, אוּלם הנערה התעוררה עם השכמה, ובקומה לעמוד ליד אלקה היתה מתחממת בחיבתה.
בשעות הבוקר נעדר תמיד גרישה מן הבית. הוא היה בולע בחטיפה את ארוּחת הבוקר שלו והולך, וגם גברת גרישה הלכה לרוב, לשוּק או לסדר עניינים אחרים שלה. ואז ניערה רבקה׳לה את המפה שהצהיבה מכתמי האוכל, טיאטאה את ריצפת החדר המגובֶּבת שיירי מזון (=שאריות אוכל) וזנבות סיגריות, וישבה על כיסא עם מיסעד גבוה ליד החלון.
ב״גנון״ שבחצר היו הילדים מתרוצצים ובידיהם דליי חול קטנים נוצצים, דוחקים זה בזרועו של זה וצוחקים, והנערה היתה יוצאת מפתח הבית ועומדת מביטה בפעוּט הרכוּב על הנדנדה הנמוכה והצבוּעה ירוק.
נחליאלים התרוצצו ארוכי־זנב ושחרחרים־אפורים, והיא היתה מושיטה להם את ידה עם פירורים מסוּפגים (=ספוּגים) במים. הנחליאלים ברחו אל הגדר שממוּל, מניעים את זנבותיהם ההדוּרים, או נחפזו לעוּף ולצייץ על צמרת עץ הפילפל שבחצר.
בימות הגשמים היתה מחרישה (=שותקת) כל היום ויושבת בחצר עטוּפה במעיל. היא סרגה לדודתה סוודר אפור כבד, עשוּי צמר שעיר עבה, ופעמים היתה מניחה את הסריגה ומפצירה באלקה שתמדוד את הסוודר. אלקה כרכה אותו סביב צווארה זהיר־זהיר שלא לפרום את החוּטים, והנערה הביטה בה אסירת־תודה ובחוּלשת־הדעת.
בימים של שמש הצמידה את מצחה לזגוגית החלון והביטה בשלוּליות המתנוצצות ססגוניות בשמש. אחר־כך כרכה מיטפחת לראשה ויצאה, ישבה על המדרגות בפתח, וכאשר עבר על פניה אחד מילדי ה״גנון רצה הביתה, מצאה שיירי עוגיות במזנון או סוכריה שהשתיירה ונחפזה לכבדו (=לכבד אותו, לתת לו), משהה הססנית את כף ידו הקטנה בתוך כף ידה.
אבל פעמים ישבה ככה בלי זיעַ (בלי לזוז) עד הערב ופניה אטוּמות וקפוּאות, וגם כאשר חזרו גרישה או גברת גרישה וקראו לה להיכנס הביתה, תלתה בהם מבט ריק והתכווצה במקומה.
ימי הקור הגבירו את יסוּרי נפשה, והיתה מאחרת להירדם (=היא נרדמה מאוחר) בלילות. פעמים היתה קמה ויוצאת למירפסת ומשם מתגנבת, מכוּרבלת במעיל, לשוטט לבדה ברחובות הריקים. הבתים הדוממים האפורים והמידרכות השוממות והבדידוּת מסביב הישרו עליה מרגוע בלא יודעין. פעמים היתה מביטה לעברו של כוכב זהוב מבעד לצמרת עץ בקצה הרחוב, ובשוּבה היתה שקטה, מתכנסת בחשאי במיטה וישנה שינה עמוקה עד הבוקר.
רק פעם אחת הרגישה אלקה בהיעדרה של הנערה באמצע הלילה, ובשוּבה כבר חיכתה לה על המירפסת, שערה מדוּבלל ועיניה מוּרחבות מדאגה.
בערב ישבו כל השלושה בבית. גרישה גמע תה בזה אחר זה, בלא לשים לב אל שתי הנשים, ומצץ אל קירבו בלי הרף (=בלי הפסקה) את עשן הסיגריות הזולות שהדיפו ריח מריר מעוּבה. אלקה תיקנה את לבני המיטה שנתרפטו יום אחר יום, הטליאה בהם טלאים גדולים מרוּבעים, והנערה ישבה בקצה המיטה, מחזיקה על ברכיה את הסריגה בלא לסרוג, ופקעת החוטים נגררת על הריצפה ומתאבקת כוּלה.
לפעמים היתה מפזמת לנפשה בקול נמוך, עמוק ועצוּב, קול של זכרונות. ואחר־כך התכנסה בשתיקה קודרת, ולפעמים היתה מתחילה לספר סיפוּרים מחייה, והדברים יצאו מפיה מבוּלבלים, קטוּעים ולא מוּבנים.
אלקה הרגיעה אותה, הגישה לה קפה הם וחריף, שיפשפה את מצחה הצנוּם, והעירה לתשוּמת־לבו של בעלה שצריך לקנות תנור, כי הקירות מדיפים לחוּת המגרה את מיחוּשיה (=הכאבים) של הנערה.
אך גרישה רטן שכבר השעה מאוּחרת, ומוּטב לשכב לישון, והרי זו תמיד התרוּפה הטובה ביותר, ונושם אל קירבו את עשן הסיגריה המריר עקב בלי רצון אחר תנועות ידיה חסרות הגמישוּת של אשתו.
יום שבת אחד הרחיקה גברת גרישה לטייל עם הנערה, כשידיהן שלוּבות זו בזו. בשוּבן היו עיני רבקה׳לה זוהרות. היא סיפרה על הים שראתה למטה ועל האוניות עם התרנים השחורים ואדומים.
גרישה הביט בה ארוּכות (=הרבה זמן), לבו עולה על גדותיו ורגש סלחנוּת הציפו רגע. הוא אמר לאשתו שהוא רעב, אולי יאכלו מוּקדם היום, ואלקה פרשה מפית נקיה ומרוּקמת, כביום חג, וטיגנה בצל לתבֵּל את הסלט. אך בשעת האוכל תקפה את הנערה הרוּח הנכאה (=המלנכוליה), והיא שתתה בלי חמדה (=בלי חשק), וכאשר אלקה מרחה לה את הלחם בדבש, שקנתה במיוּחד למענה, חייכה במעוּקם.
אחר־כך הביטה שעה ארוּכה אל אגם החשמל שעל השוּלחן וישבה מדמדמת (=שוּתקת).
אלקה שידלה אוּתה בדברים (=מילים), חזרה וּהגישה לה את פרוּסת הלחם המרוּחה בדבש והרתיחה קקאו, המשקה האהוּב ביותר על רבקה׳לה, וזו נענתה לה נכנעת, ממצמצת בעיניה מריח הסיגריות הכבד שהחדר מסוּפג (=ספוּג, מלא) בו.
מבעד לתריסים המוּגפים (=דרך התריסים הסגורים) היתה מתבוננת אחר־כך בפנסי הרחוב שהבליחו מצטהבים, כמו בערב הראשון לבואה הנה, או שירבבה את ראשה מתוך ציפיה ששני בני־הזוּג לא ידעו את פשרה (=את המשמעות שלה).
מתוך שנתה הטרוּפה היתה פעמים שומעת את אלקה מתהפכת על מישכבה, ואז התרוממה ושאלה בקולה הנמוּך: ״מה יש?״ ודבר זה היה מביא את אלקה לידי דמעות.
גרישה, שנחר בפינתו ולא שמע דוּ־שיח (=דיאלוג) לילי זה, היה תמֵה מאוד בהקיצו בבוקר ושתי הנשים מביטות זו בזו בהבנה רבה, ודבר זה עורר בו חרדת־רגע לגבי בינתה של אשתו. הוא היה מעווה אז את פניו ומזדרז לצאת למחסן הקרח, אך לפעמים באמצע העבודה נתקף חיבה סמוּיה לנערה ומשקיף לעבר חלונה.

ככל שנתעבה החורף ותכפו הגשמים היתה הפרנסה דחוּקה יותר ויותר, וגרישה, בשוּבו הביתה, היה סופר בזהירוּת את מעות הכנסותיו על השולחן, בהניחו את הספוּרות בפינת השוּלחן השניה. אחר-כך היה גונח ומביט זעוּף לעבר אשתו. אך רבקה׳לה לא הבינה מכל זה דבר, ושעה שספר גרישה את הכסף היתה חוטפת בשובְבות מטבע כסוּפה וזורקת אותה באוויר אֶל תוך כפה, כמו היה זה עניין לשעשוּע (=למשחק).