****** המבולבלת
יהודית הנדל
חלק ב׳
כך עברה מחציתו של החורף. באחד מלילות ינואר, כאשר בני־הזוג כבר ישנו, התגנבה רבקה׳לה, כדרכה, מן החדר, ובהיותה מהלכת ברחובות הריקים עברה מכונית ודרסה אותה. כאשר באו וסיפרו לגרישה, החוויר והתחיל מגמגם: מה, מה, מה קרה? ושיניו נקשו. אחרי רגע הבין שנדרסה למוות. רגליו רעדו והוא נאחז בקצה השולחן. אחר־כך לא יכול היה שלא להרהר כי באמת היה זה לטובתה, ממילא לא נהנתה הרבה בעולם הזה. מלכסן עיניים אל מחסן הקרת הריק הירהר גם שריבונו של עולם ודאי יודע מה שהוא עושה. מחשבה זו נראתה לו אנושית מאוד, והוא השפיל עיניו אל הריצפה. נעליו היו קרועות ובדעתו של גרישה עלה כי עכשיו יוכל לקנות לו נעליים חדשות בלי לחכות לאמצע הקייץ.
אשתו, זו שנקראת ״המרשעת״, התייפחה ביבבה הנוקה כל הבוקר, לא בישלה ארוחת צהריים, ולא התביישה ובכתה כל שעת הלוויה.
בשובה הביתה היו פניה מקומטות באופן משונה, ובשבתה בקצה המיטה עוד היתה מתייפחת ומנגבת מדי פעם במיטפהת לחה את עיניה שנתכווצו לחלוטין.
כל זה היה מוּפלא בעיני גרישה וגם קצת אווילי (=טיפשי), אבל מוזר עוד יותר שהוא עצמו לא יכול להירדם כל הלילה, והיה שוכב נועץ עיניו בתיקרה, ולרגעים, כאשר לא התאפק ופילבל (=לגלגל את העיניים) לעבר מיטתה הריקה של הנערה, לחץ לו משהו בחזהו עד שקם וסגר את החלון.
למחרת הופיע אצלו אדם צעיר וסיפר כי הוא הנהג של אותה מכונית. הדבר קרה שלא באשמתו, כי הבחורה הֵגיחה פתאום מתוך צל של עץ ומסביב היה חושך. בניאדם שפויים לא מְגיחים סתם ככה מתחת לעצים כשמכונית נוסעת. גם השעה היתה מאוחרת. רגע הסתכל בגרישה במבוכה וגימגם, שנוסף לכל אשתו בהריון, והרי יבין, אדון מירובסקי, כי מאסרו ישפיע קשה על בריאותה, וגם פרנסתו תיהרס.
ואומנם האדון מירובסקי הבין יפה, וגם הבין כי מן הראוי להציע לאיש לשבת. שוקל את כל הדבר בדעתו החליט כי הנהג הוא איש צעיר ובריא, והעובדה שהוא מצפה לתינוק - הלא אין הוא, גרישה, אשם בכך, חלילה, ואם אנשים רוצים בתינוק, מי אומר כי חייהם צריכים להיות קלים דווקא, ואז הביט אל החדר העקר והריק שסמרטוטים מתגוללים בו, ולא נשמעה בו צהלת תינוק, וחש עצמו ערירי ביותר. תה שרבקה׳לה היתה מבולבלת, אלוהים יודע בוודאי מה שהוא עושה. וגרישה התעמק בדבר והבין כי אותו בחור בריא־כשד נתון עכשיו בידו. הוא החליק את לסתותיו הצרות ואחר־כך הצביע ברישול אל מחסן הקרח הריק.
״חורף, ואין פרנסה״.
הנהג לא ענה, ואת גרישה תקף פחד שמא לא הבינו כראוי.
״היא היתה מבולבלת״, אמר גרישה, ״אבל איש לא יודע מזה. הייתי נוהג להסתיר אותה בבית״.
״כן״, אמר הנהג, ״ובאתי לבקש ממך טובה, שתעיד על כך. זה ישחרר אותי״.
גרישה עמד עמידה מאוששת. הוא שקל היטב בדעתו ושוב הצביע אל מחסן הקרח הריק.
״חורף, ואין פרנסה. אולי כוס תה, אדוני הנהג?״ ובפעם הראשונה בחייו מזג תה לאורח.
הנהג החזיק את כוס התה ולא שתה ממנה.
״הרבה חודשים שלא היתה לי עבודה קבועה״. אמר ומשך בכתפיו.
״תחזור מחר ונשוחח שוב״, אמר גרישה וקם מכסאו.
אותר ערב הגיש גרישה כוס תה לאשתו, דבר שלא קרה לו עד כה, והיא גמעה את התה והחליטה כי אחרי הכל בעלה איש טוב הוא. אחר־כך שתק גרישה, והיה שקוע במחשבות, ואֶלקָה הבינה כי הנה מחשבות גדולות מעסיקות את מוחו עכשיו.
בלילה לא יכול להירדם ועניינו של הנהג הציק לו ונטל את מנוחתו.
זה רוצה שיעיד כי היתה מבולבלת, היא היתה באמת מבולבלת, - והוא התכרבל בכסת ונרדם. אך מעשה שטן באה אליו בחלומו הנערה, כשהיא נשענת על הקיר ומסתכלת בו בעיניה הנְבוכות, ובבוקר קם עייף מאוד.
אחרי הצהריים בא הנהג ואמר, כי בעניין של אתמול - עשרים לירות אולי.
גרישה הסמיק מתימהון והפתעה, ואמר:
״נו, בבקשה, אדון נהג, בבקשה לשבת״, ולוקח לעצמו כיסא עלה בדעתו: ״ארבעים במקום עשרים״.
״כן, אדון נהג, ארבעים ונגמר העניין״.
הנהג שוב סיפר על האשה ההרה ועל בריאותה שהתרופפה (שהפכה ליותר ויותר לא טובה).
״קונים מחכים״, אמר גרישה כלאחר יד, בצאתו אל פתח המחסן הריק בו המתינו שני בלוקים עלובים, פתח את הדלת ביד מאוששת ולקח את הגרזן.
״ארבעים״, תקע את הגרזן בלבו של הקרח החלקלק. אחר־כך ניסר לאט־לאט והסיע גוש מבהיק ונוטף מים.
״אדון מירובסקי, תיתן לי ‘רבע׳ טוב״, התעקש החנווני.
גוש הקרח החליק ונפל.
״נו״? חזר גרישה כשהוא מרים את הקרח המרופש וידיו הצרות המגויידות מאדימות מצינה.
הנהג לא ענה.
גרישה הסב אליו את פניו, מחזיק את הגוש המלוכלך בידו, ולמראה חוורונו של זה נבוך כל־כך שהקרח שוב נשמט ונפל. הוא התכופף והרים את הגוש השבור והדם הציף את פניו. עכשיו הבין כי אין הוא מחוייב להאמין שלבחור אין כסף באמת, ושנית, ארבעים לירות, אחרי הכל, הרי אין זה סכום גדול כל־כך.
בשעת הסעודה, כאשר סיפר לאשתו, הסיטה את הצלחת ולא נגעה באוכל. גרישה רצה לנזוף בה, אולם היא היתה אפורה ושפתיה רעדו. אחר־בך פנתה והלכה ולא חזרה עד הערב, ובשובה היתה רטובה כולה, גופה המגודל נוטף מים ופיה קפוץ.
״גרישה, אני את המעיל שאתה מתכוון לקנות לי לא אלבש״, כמעט צעקה עוד בפתח. אולם גרישה חייך והבין כי הזעם יעבור ואילו המעיל יישאר.
אך הזעם לא עבר. את ארוחת הערב הגישה לו לבדו, והיא אכלה על אדן החלון. מעשה זה זיעזע אותו כל כך ששוב צפה דמותה של המבולבלת נגד עיניו.
בבוקר בא הנהג ובידו ארבעים לירות. גרישה הביט לתוך פניו הבריאים, ליכסן מבט אל גופו המדולדל של עצמו, והבין כי חטאו אינו גדול כל־כך, ואין הוא אשם אם היא, ״המרשעת״, מפריזה (=מגזימה).
לאחר מעשה קם הנהג ולחץ את ידו. גרישה האדים. סומק של אושר פרח בפניו, ומחזיק את הכסף בידו היה ברור לו כי אך מעשה טוב עשה הפעם בהצילו את הנהג ממאסר. נהנה ביותר לקח כפית והתחיל לסובב בה וכתם חלודה קטן דבק בידו.
אותה שעה עמדה גברת גרישה מן הצד, שעונה לחלון ובעיניה הצרות מצוקה כלואה.
אחר־כך ליפלפה בעיניה והתחילה בסידור החדר הגדול, העקר והשומם.
חיפה, 1947