***** הסוד של קהיר
יוסף אלגזי
חלק א׳ (מעוּבד)
מוסף הארץ 14 ליוני 1996

לפני קצת יותר ממאה שנה, בא חוקֵר מאוניברסיטת קיימבריג’ לקהיר בעִקבות ”פּיסַת נִיֵיר” וחָשַף אוצר יהודי שאין לו תחליף: הגניזָה הקהירית. האם גילויֵי הגניזָה ייאלצו את ההיסטוריונים לכתוב מחדש את תולדות עם ישראל במאות התשיעית עד התשע עשרה?

המִברָק שקיבלה אַגנֶס סמית לואיס מהדוקטור סולומון שֶכטֶר ב-13 במָאי 1896, היה נִרגָש. וכך כתב הד”ר סלומון.

“גברת לואיס היקרה:

אני חושב שיש לנו סיבה לשמוחַ. בדקתי את פּיסַת נייר שנָתַת לי ונִראֶה לי שהיא חלק מן המָקור העברי של ‘אֶקלֶזיאסטיקוּס’. זאת הפעם הראשונה שהדבר הזה הִתגָלָה. בבקשה, אל תדברי על כך עד מחר. מחר אבוא אלייך ונדבר יחד על הדרך לפַרסֵם זאת.
בהתרגשוּת גדולה, סלומון שכטר”.

את המִברָק הזה שלח שכטר זמן קצר לאַחַר שֶיָצָא מהבית של אָגנֶס לואיס כשבידו פּיסַת הנייר שאותה הוא מַזכּיר במִברָק שלו.
לואיס ואחותה מָרגָרֶט דַנלופּ  היו סקוטיות מַשׂכילות ופרֶסבּיטריָאניות דתיות שֶהתעניְינו בתרבוּת המזרח. זמן קצר לפני הביקור של שכטר בביתן,  הן חזרו ללונדון ממַסַע לימוּדי בארצות המזרח. כשהן היו בארצות המזרח התיכון הן קנו כִּתבֵי יָד עַתיקים בעברית, ערבית, סורית, יוונית ולטינית. את כִּתבֵי היָד הן קנו מִסוחֲרֵי עתיקות במזרָח.

במשך הביקוּר של שתי האחיות בקהיר, הן קנו כִּתבֵי יָד בעברית עַתיקָה. מִכֵּיוון שהן לא ידעו מה בעצם הן קנו, הן ביקשו מיָדיד שלהן, סלומון שֶכטֶר, לבוא לביתָן כדי לבדוק את כִּתבֵי הַיָד. שֶכטֶר בא לפגישה, בדק את כִּתבֵי היד והֶעֱלָה את ההַשעָרָה שאלה טקסטים מהתלמוּד הירוּשלמי. בסוף הפגישה פרופסור שֶכטר לקח איתו הביתה את—מה שהאחיות קראו לו—פּיסַת  הַנִיָיר—כדי לבדוק אותה בדיקה נוספת. לְמֹחֹרַת, שכטר נפגש שוּב עם האחיות דַנלופּ, והוא אמר להן מה הוא הצליחַ לגַלות בקֶשֶר לכִּתבֵי היד.

הוא גילה להן ש ”פּיסַת הנייר” שהן נתנו לו, הם דפֿים כתוּבים עברית מתוך ספר “הַחוכמָה”, הידוּע גם בשם ”ספר המְשלים” של שִמעון בן סירָא. הספר נִכתַב במאה השנייה לפני הספירה בארץ ישראל. הטקסט המְקורי של הספר אָבַד, והוא היה מוּכָּר רק בתַרגוּם ליוונית. התַגלית המַרעישָההזאת דָחפָה את ד”ר שכטר לנסוע למקום שבו נמצאו הפרַגמֶנטים האלה. המקום היה הגניזָה הקהירית שנמצֵאת בבית הכנסת העַתיק בן-עזרא שבפוסטָאטָא, שהיא העיר קהיר העַתיקָה.

שכטר יצא למצריים כדי לפגוש את הרב הרָאשי של קהיר ואת הנָשׂיא של הקהילה היהודית. האמת היא, שהוא לא היה הראשון שהתעניין בגניזָה הקהירית. אחרים לפניו רצו לדעת מה יש בה. ואכן אפשר למצוא כִּתבֵי יד מהגניזָה במקומות שונים בעולם—בסֶנט-פטֶרבּוּרג, בספריות בפאריס, לונדון, וינה, בודפשט, אוקספורד וניו יורק. כִּתבֵי הַיָד  הגיעו לשם אחרי שסוחֲרֵי עַתיקות מכרו אותם במאה ה-19 לחוקרים ולאספנים אירופים. אבל שכטר היה הראשון שפעל לחֲשיפָה המלאה של הגניזָה. בזכוּתו אנחנו חוגגים עכשיו [1996] את יובֵל 100 שנים  לגילוּיָה של הגניזָה הקהירית.

ב-1996 התקיים כֵּנֵס במרכז האקדמי הישראלי בקָהיר לציוּן מאה שנה לגילוּיָיה של הגניזָה ולמֶחקרה. בכנס קָראו קטָעים מהיומָן של ד”ר שכטר. ביומָן שכטר תיאֵר את הרושֶם הראשון שלו מן הגניזָה. הוא אומר שהגניזָה נִראֲתה לו כמו שׂדֵה קרָב.  המשתתפים בקרָב היו ספרים ויצירות ספרוּת בּנות מֵאות שנים. חלק מהמִשתַתפים בַּקרָב היה במצב מאוד מאוד לא טוב. הספרים הפכו במשך השנים לגוּש חֲסַר צורָה והיה בלתי אפשרי לדעת מה הם ומה יש בתוכם. לא בא בחשבון להשתמש בחומרים כימיים כדֵי לְפָרֵק אותם, כי זה היה גורם להם נֵזֶק עָצוּם. הוא סיפר שהמצב של הספרים גרם לו עצב גדול, כי הוא ידע שלא תהיה לו הזדמנות להיות שוּתָף לכל היֵדַע על היהודים ועל היהדוּת שיגלו בגניזָה.  כל היֵדַע שקיים בגניזָה לא יהיה חלק מהיֵדַע שלו. הוא ידע שיִיקַח הרבה מאוד זמן לַחשׂוף את כל החומֶר שנמצא בגניזָה. כי העבודה שקשוּרה בחֲשיפָה של כל מה שנמצא בגניזָה אינה של איש אחד ואפילו לא של דור אחד”.

אבל שכטר עשה את מה שנראָה לו כהתחלה ההכרָחית של המִבצָע. בעֶזרתָם של השִלטונות הבריטים במצרים, ובהַסכָּמתָם של רָאשי הקהילה היהודית, הוא קיבל רְשוּת להעביר את תכוּלַת הגניזָה לספרייה האוניברסיטאית בקיימברידג’.