***** החוצפן הישראלי - לא פראייר של אף אחד
עינת הולנדר
מעובד מתוך הבלוג ״חוצפה״
http://www.hutzpa.co.il/main/article.aspx?Article_id=609

אין חדש בעובדה שלישראלים יש שֵם של חוּצפנים במקומות שונים בעולם. החוּצפה היא מאפיֵין שחוזר על עצמו גם במָה שהישראלים  אומרים על עצמם.

מה מֵזין את החוצפה הישראלית? מה מניעַ את הטיפוס המתפלֵחַ (=נכנס בלי כרטיס לאוטובוס, לקונצרט, וכ״ו), הנִדחָף, העוקֵף, הקומבּינָטור?

עד כמה התופעה של “הפראייר הישראלי” היא מרכזית ומשמעוּתית אפשר לראות בעוּבדה, שב-1993 שני פרופסורים—לואיס רוניגר ומיכאל פייגה—פירסמו מאמר ארוך בשם ״תרבוּת הפראייר והזהות הישראלית”. במאמר הם מדברים על התופעה של ה”פראייר” ועל ההשלכות (=אימפליקציות) שלה בחברה הישראלית.

אז מהו ה”פראייר” בעצם? זה מוּשג שמשמשים בו הרבה מאוד בעברית המדובֶּרֶת, המילה משמשת כינוי גנאי (=כינוי שלילי) לתמימוּת. למוּשג הזה יש מקום חשוב בזהוּת של ישראלים רבים, במיוחד ישראלים גברים. הביטוי הזה, כמו מוּשגים דומים בחברות אחרות (כגון ה“Sucker” - בארה”ב), מבטא חוסר נכונוּת להפסיד ולוַותר בלי תמוּרה מתאימה או רתיעה (=פחד) מליפול קורבן לתרמית ולתחבולה.

לפי ההגדרה הזאת, יִיתָכֵן (=יכול להיות) שהחוּצפן הטיפוסי מנסה בעצם להקדים תרופה למכה. הוא מסרב (=לא מסכים) להפסיד (”פראייר”). לכן הוא “ידפוק” את המערכת לפני שהמערכת “תדפוק” אותו. מאותה סיבה הוא יאלתר דרכים שונות ומקוריות על מנת (=כדי) להשתמט (=לא לעשות) מחובות (אזרחיות, מוסריות ואחרות), כדי להשתמט הוא יעשה קומבּינות לכל אחד מִסביבו - השכן, הנהג בנתיב הסמוך, זה שעומד לפניו בתור, הלָקוחַ, או החברה שממנה הוא מקבל שירוּת - לפני שאלה יצליחו לעשות זאת לפניו.

חשבתם שה”פראייריזם” הינה תופעה שוּלית? לא לדעת רוניגר ופייגה. לפי דעתם המוּשג “פראייר”, ובמיוחד הסירוּב להיות “פראייר”, הם סימן של התרבוּת הישראלית העכשווית. כותבֵי המאמר רואים בדמות ה”פראייר” את האַב טיפּוס (=פרוטוטיפּ) של התקופה העכשווית. “הפראייר”, לפי דעתם, מייצג דור שלישי של חיים בארץ. הדור הראשון היה דור ה”חלוץ” והדור השני, דור ה”צבר”. הם מתארים את “תרבות הפראייר” כתופעה של התרבות הישראלית, שצמחה (=שגדלה) כביקורת פנימית על התרבויות של הדורות שקדמו לדור העכשווי. הביקורת היא תמונת-ראי לדמות של ה”חלוץ” ולתרבות של ה”צבר”. התרבות העכשווית היא אנטיתזה לאֶתוס המקוּדש של החברה הישראלית ולערכים הקולקטיביסטיים שתופסים מקום מרכזי באידיאולוגיה שלה. תרבות ה”פראייר” העכשווית והתרבות של החלוץ והצבר של העבר הן יחד חלק חשוב מהזהות של הישראלים.

יחד עם זאת תרבוּת הפראייר לא אומרת שהציבור הישראלי מרגיש פחות מחוּיָיב לערכים של קולקטיביוּת והקרבה. הערכים של קולקטיביוּת והקרבה עדיין קיימים בחברה הישראלית. אחת הדוגמאוות למחוּיָיבוּת הזאת היא השירוּת הצבאי שהוא ערך מרכזי במציאוּת החיים הישראלית.

החוקרים רואים בשניוּת (=דיכוטומיה) בין האינטרס הפרטי והערכים הקולקטיביסטיים, בין הפרט שמוּכן להקריב למען הכלל לבין ה”לא-פראייר”, מאפיין מרכזי של הישראליוּת העכשווית. לפי דעתם “תרבוּת הפראייר יוצרת ישראליוּת אותנטית רַבַּת-עוצמה, שצומחת מהחוויה היחודית של חיים בישראל”.

אם כן, אל דאגה. “תרבות הפראייר” עדיין לא מאיימת להרוס את מיתוס האחדוּת הישראלי: התפיסה של “אני קודם ולעזאזל היֶתֶר” מאוזנת על ידי “אחרי לצנחנים”. בסופו של דבר מדוּבָּר באותנטיוּות, ועם אותנטיוּת לא מתווכחים. לפעמים יש לה אפילו חן מסוים. הייתכן (=האם יכול להיות) שיש חן בחוצפה הישראלית? תחשבו על זה בפעם הבאה שמישהו עוקֵף אתכם בתור בבנק כי “הוא כאן כבר מזמן, הוא פשוט הלך רגע”.