הזהוּת: קורבן
מתוך: משיח או כנסת
שולמית הראבן
ידיעות אחרונות, 13 במאי 1983.
מעובד
מספרים מורים ומחנכים: כאשר שואלים תלמידי בתי־ספר ישראליים מה המאורעות החשובים ביותר בתולדות עם ישראל, מתחילות האצבעות להתרומם: חורבן בית ראשון. חורבן בית שני. גירוש ספרד. השואה. הקמת המדינה. מלחמת יום הכיפורים. בבתי־ספר דתיים יש כאלה שמוסיפים את יציאת מצרים ומתן תורה, אבל אלה אינם רוב.

לא בניין בית ראשון, כי אם חורבנו. לא קיוּם בית שני, כי אם חוּרבנו. לא הבניין האדיר, הממוּשך, של המשנה והתלמודים. לא תור הזהב שבספרד, כי אם הגירוּש. עם ישראל בכלל איננו ערשׂ המונותאיזם, על כל ההשלכות העצומות שלו מעבר לתחום הדתי בלבד. בכלל אין במה להתגאות: אין לעם ישראל בכלל היסטוריה תרבוּתית וחברתית, ואם היתה, לא בכך ייחוּדו. יש רק היסטוריה אחת, זו של חוּרבן, ויש רק זהוּת אחת, זו של קורבן. יש. גורל ואין תכוּנות.

לאנשים רבים בארץ אין כל צורך להזכיר את נושא השואה, ורק טיפש גמור יסיק מן הרשימה הזאת שמדוּבר בהשכחה, או בהקטנת אסונו הכבד ביותר של עם ישראל. זאת גם לא השאלה העומדת (=שעומדת) בפנינו. השאלה היא אם ניתן לחנך דור אך־ורק על טראוּמות, שנִגרמו בידי אחרים — על תחוּשה בלעדית של חוּרבן מתמיד ושנאה דיטֶרמיניסטית,  או אולי יש ביהדות עוד כמה דברים, לאו דווקא קורבָּניים, המגדירים (=שמגדירים) אותנו הן כעם והן כיחיד. האם להיות יהודי פירוּשו (=משמעותו) להיות רק קורבן — כלומר, מוּגדר על ידי מעשיהם של אחרים — או אולי פירושו גם מי שהקים מערכת משפטית מפוארת,  יָצר לשון שאפשר, וצריך, להתגאות בה ובנה מדינה וסדרי חיים. במילים אחרות: האם אנחנו מוּכנים לקבל את הגדרת היהדות של זָ׳אן פול סָארטֶר[1], אשר הגדיר אותנו במוּנחי האנטישמיות בלבד או אולי יש בנו גם משהו שאינו קשוּר כלל במעשיהם וביחסם של אחרים?

למרות שטראומות, מטבען, משאירות משקעים קשים ביותר (=קשים מאוד) לאורך ימים, בטוָוח הקצר הזהוּת הקורבנית, עשוּיה לתגמל. כלומר, מי שהוא קורבן, ורק קורבן, ״מגיע לו הכל, נסלח לו הכל, והוא לרוב מנצל זאת עד שילשים ועד ריבעים (=במשך הרבה דורות), גם לאחר שכל הדור אשר עבר את האסון כבר לא יהיה איתנו.

בטוָוח הארוך יותר, הנצחת הזהוּת הקורבנית מביאה לידי ניתוּק גמוּר מן המציאות ולתלוּת מוּחלטת בעבר, ובעקבות זאת לעיווּת פרופורציות  ועיווּת האישיות.

דוגמאות אינן (=לא) חסרות. לדוגמא: כל הפקעה של רכוש ערבי בגדה נעשית תחת דגלה ובשמה של אותה זהוּת קורבנית. אבל יום אחד מגיע הרגע שבו אי אפשר לָשׂאת עוד את ה״קורבניות״ הזאת כתירוץ לכל דבר.

אם אני קורבן ולא סתם קורבן, אלא קורבן ניצחי, ולא סתם קורבן ניצחי אלא קורבן יחיד בעולם ואין אף קורבן חוץ ממני, אני פָטוּר (לא חייב לעשות) מהרבה דברים: למשל, פטוּר מגאווה במה שיש לי,  פטוּר מלימוּד ועיון בזהוּת הקונקרטית שלי·, פטוּר מהסתכלות בראי, פטוּר מראייה מפוּכַּחַת של סביבתי, ופטוּר מכל אפשרות של אמפאתיה עם הזוּלת.

בעקבות זאת (=כתוצאה מכך) נוצרות קלישָאות  שחוזרים ומשתמשים בהן כמו תוּכי בלי לחשוב על משמעותן. כמו למשל האמירה הידוּעה של ״העולם כולו נגדנו״. וזאת כאשר, במציאות יש לנו בעולם גם אויבים, גם ידידים, גם עמים ואנשים שאינם מתעניינים בנו כלל, ואלה הרוב. או אמירה נוספת: ״כל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים״, או: ״כל העולם שתק כאשר רצחו אותנו״. עמים בדרך כלל אינם מגישים עזרה צבאית לעמים אחדים שנמצאים במצוּקה. גם אנחנו לא שלחנו את חֵיל האוויר נגד הח׳מאר־רוז׳ בקמבודיה באשר הם עסקו ברצח-עם. אבל העולם במלחמת העולם השניה לא זו בלבד (=לא רק שלא) שלא שתק, אלא איבד כמעט שלושים מיליון איש במלחמה נגד היטלר. נכון, הם לא נלחמו בגללנו, וודאי לא היו יוצאים למלחמה בגללנו בלבד. הם נלחמו נגד הפאשיזם בכללותו, על כל מעשיו, תורותיו ותוקפנוּתו. אבל אובדן של כמעט שלושים מיליון איש במלחמה אין פירושו בדיוק שהעולם ישב בחיבוק ידיים (= לא עשה כלום), וההתבטאות האמוציונאלית שלנו, שניתן להבין אותה על רקע תחושה (=הרגשה) נוראה של נטישה טוטָאלית על ידי אֵל ואדם, איננה (=היא לא) האמת כולה. העולם נלחם נגד היטלר וניצח אותו, תוך הֶרֶג איום. שלושים מיליון משפחות איבדו בן-משפחה, ואלה ששׂרדו, כולל הישוב הקטן שהיה אז בארץ, שׂרדו בשל כך.
[...]
ובחזרה לשאלת הזהוּת שלנו. אם זהוּתי היחידה היא היותי קורבן, קרבנו הדיטרמיניסטי של כל העולם, אני רשאי (=מוּתר לי) — לכאורה — לעשות כל זוָועה שבעולם, גם לגרש אנשים מבתיהם — מפני שאני הקורבן ולא הם, גם אם גירשתי וגם ירשתי[2], כי כך ולא אחרת הגדרתי את עצמי ואת זהוּתי — לָנֶצַח (=לעולם). אבל אם זהוּתי היא היותי בן, או בת, לעם שיש לו היסטוריה ארוּכה ומפוארת בת אלפי שנים של אחריוּת, של מצפוּן,  של תביעה לסדר חברתי ולצדק, לעולם לא אדכא את החלשים ממני ולא אשתמש בכוחי לגרשם (=לגרש אותם).

גם אין לי צורך להגדיר את ייחוּדי בעבר בלבד. אנשים הקימו כאן מדינה, אנשים קלטו כאן עליה ביחס של קולט אחד על נקלט אחד, ועל אף כל השגיאות האיומות — הצליחו. אנשים הקימו כאן מערכת משפטית גדולה ומערכת שלטון דמוקרטית. יש מדינה, יש תעשיה, יש חקלאות, ויוצרים יום־יום ושעה־שעה תרבות עברית, ישראלית. כל אלה אינם חלק מהמציאות?

בָּמֶה אם כך זהוּתנו ויִיחוּדנו? אין שום ייחוּד בקורבניות, כי קורבנות יש והיו בעולם, מהם עמים שלמים שנכּחֲדו (=שהוּשמדו) בלא (=בלי) זכר. אנחנו קיימים, כעם, הרבה מאוד זמן ובמשך  הזמן הזה צברנו היסטוריה קשה שכללה הרבה מאוד מצבים של קורבניוּת. אבל הייחוּד שלנו הוא לא בְּמה שאחרים עושים לנו, אלא רק בנו, בעצמנו, באופיינו, בתרבותנו.  ייחוּדו של יהודי איננו בהיותו קורבן. ייחוּדו הוא בהיותו יהודי, בן גאה לעם בן ארבעת אלפים שנה, הבונה לעצמו הוֶוה אנושי ומבקש עתיד שניתָן להשׂגה. לא בממדים משיחיים: בממדי אנוש.

לא, בשום פנים אין לשכוח את האסונות, אבל מי שמעמיד את זהוּתנו אך ורק עליהם, מְעַוֵות את כל גדוּלתו של העם הזה, ומונע מבניו לא את הגאווה בלבד, אלא את עצם שפיוּת הדעת, בעולם שבו אנו חיים.

[1] ז’אן-פול סארְטְר (בצרפתית: Jean-Paul Sartre‏; 21 ביוני 1905 - 15 באפריל 1980) היה פילוסוף, סופר, מחזאי, מבקר ומשורר צרפתי נחשב לדמות מפתח בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.
[2] שולמית הראבן מאזכרת פה את הסיפור המקראי (מלכים א: פרק כא) של המלך אחאב, נבות הכרמלי ואיזבל אשתו של אחאב.