***** כל נדרי
ליזי דורון
מתוך “למה לא באת לפני המלחמה”

השכונה בשירות הסליחה. הבתים התרוקנו מאדם. ביום ההוא היה בית אחד לכולם—בית הכנסת של גוּטה. בימי חול שימש הבית למגוּרים ובימי קודש הפך לבית האלוהים. ספרי קודש ותשמישי קדוּשה השתלבו בסלון התפילה עם כיסאות, שוּלחן וספה. חדר השינה הוּסב והיה לעזרת הנשים החסוּדות, והול הדירה הפריד כהלכה בין המתפללים למתפללות. החלל נוכח ארון הקודש התמלא שורות מתפללים עוטי טליתות.

בחצר דשא, ובדשא ילדים משחקים: תופסת, מחבואים, חמור ארוך וקפיצה משוּלשת.

המתנ”ס האלוהי שקק.

הלנה כמו האחרים, הכינה את עצמה ליום הכיפורים. טרם יום לבשה לבן, עטפה ראשה במטפחת משי לבנה, ספק טלית ספק הינומה, ועמדה מתבוננת ממרפסת ביתה בקומה השנייה אל בית הכנסת שממול “מתי יהיה ה’יזכור’?” שאלה את המתכנסים לתפילה, ” אני חייבת להזכיר כמה דברים להם ולאלוהים”. ואותי שלחה לחצר המשחקים.

בכל שנה, כנראה לפי תיכנוּן מוּקדם, עמד לשירוּתה ילד תורן שצעק מהחצר” הלכה, הלנה, ה‘יזכור‘ הוא הבא בתור!” את הלנה היתה נעלמת מהמרפסת וכהרף עין היתה עומדת נוכח ארון הקודש בבית הכנסת. ובאחת הוּשלך הס.

כל עוטֵי הטליתות נדהמים: ” הרי זאת עֶזרַת הגברים!”

—מבוּכה.

בתחילה עוד היו מסבירים: ” זו טעוּת, תעברי לחדר הסמוּך”. היא היתה מישירה מבט ומבהירה: ” זו לא טעוּת, אני במקום הנכון”. ובתנוּעה חדש היתה מפנה את גבה למתפללים. פניה אל ארון הקודש, וקולה רוע5ם בדממה: ” על דעת המקום ועל דעת הקהל, אני, הלנה, נציגה של משפחה שנכחדה. באתי לפני כבודך, בשם נדֶר שנדרתי, בשם תפקיד שלא אני בחרתי, אני מזכירה נשמות. ורק אתה יודע למה דווקא אני. אני עומדת פה במקומם. אילו הם היו, הם היו עומדים ליד ארון הקודש ואני, אז גם אני הייתי במקומי”.

ובאחת על סף הבכי, היתה מפנה מבט אל הקהל הנועץ עיניים בגבה: ” מה אתם מסתכלים?! זו בכלל לא אני, אני כל מי שאיננו פה!” את ושוב היתה משיבה פניה אל ארון הקודש. מכוּוֶצֶת היתה כוּלה, ומטפחת המשי הלבנה, שנדמה היה תחילה שהיא ספק טלית ספק הינוּמה, משנה צוּרה: הלנה בלבן כמו המת בתכריכיו. אחרי עוד רגע קל שוב החזירה מבט אל הקהל:

רק בשמות פרטיים אקרא”, התחייבה כמו בשבוּעה, “כדי לא תתעכב, חלילה, התפילה”.
הרב נתן סימן, הבין שאחרת לא ניתָן. והלנה היתה מונה את השמות: ” יזכור אלוהים את קוּבה, את משה, את אהרון, את זֶליג, את יוּדֶל, את קַלמן, את פנחס ואת אפריים... ” את תחילה את שמות הגברים ואחר כך את שמות הנשים: “את פרידה, את פֶּפה, את גולדה, את נינה... ” את אצבעות ידיה הארוכות והדקות נעות היו כמו ועדַת ביקורת בזו אחר זו, לכל שם אצבע, לכל אצבע שם, ופריסת האצבעות מתואמת עם מספר השמות. והרשימה של הלנה ארוּכה.

ובבית הכנסת שתיקה.

בקהל הגברים היה ניכָּר שֶיבש הגרון והתלחלחו העינייים, ובעזרַת הנשים העבירו ממחטות לעצור את הדמעות הניגָרות. מארון הקודש המשיכו לבקוע ניקודים, ובזה אחר זה עלו לאוויר השמות—לכל שם בכי משלו. בסוף הרשימה כבר לא נשמע בכיָיה של הלנה, אלא יבבה של מקהלה שלמה. לסיוּם היתה מודה לכל מי שעזר לה לקיים שבוּעה, ויוצאת מבית התפילה.

קינת יום כיפור נמשכה כהלכָתה.

כך, כל שנה, ביום כיפור בבית הכנסת בשכוּנה.

ובחצר המשיכו הילדים במשחקים של יום הכיפורים.

כשהלנה נעלמה מהמרפסת, נעלמתי אני מחצר המשחקים ומן החלון האחורי של בית הכנסת ראיתי את המתרחש אל מול קודש הקודשים. הארון הסתיר את המראות, את המבט, את הכאב, אבל לא יכול היה לקולות. תחילה שמעתי, אחר כך הצַצתי על קצות האצבעות לראות, אחר כך הספיקה מתיחת צוואר: וכך כל שנה ידעתי יותר. כשהייתי מספיק גבוהה, נבנה בית כנסת אחר בשכונה, מפואָר ומהוּדָר, ובית הכנסת הזה נסגר.

והלנה, בכל יום כיפור עמדה במרפסת ביתה ובשעת הזכָּרַת נשמות קראה בשמות. בלי קהל, בלי רב, בלי מתפללים, רק בפני האלוהים.