***** למה לא באת לפני המלחמה, ליזי דורון

לפני שאתם קוראים את הסיפור, תקראו את תרבות וחברה, רמה א, “המדור לחיפוש קרובים” באתר הזה.

מאי 1960


באחד מימי השנה כשחזרתי מבית הספר, חיכתה לי הלנה חסרַת מנוּחה בפתח הדלת.


“בואי נוסעים לקרית חיִים!  אוּלי יש לנוּ שם משפחה”, אמרה בהתרגשוּת.
 “רק פעם אחת, רק פעם אחת, לא הספקתי לשמוע רדיו” אמרה לעצמה בכעס. “מזל לפחות, שזוּשיה שמעה ורשמה, ויש כאן שם ופרטים”, והצביעה על פתק שהיה בעבר חשבון מכולת ועכשיו היה לכתובת שאותה אחזה חזק חזק בכף ידה:

“נוסעים”, פסקה (=אמרה). 


כהרף עין הוּנַח על כתפי תיק עם כריך ופרי. הלנה נטלה (=לקחה) ארנק עם מסמכים וכסף, נתנה מבט חטוּף (=מהיר) במראה, ומשכה את שערה בסירוּק מהיר. יצאנוּ למסע.


מהבית לתחנת האוטובוּס, מהאוטובוּס לתחנת הרכבת; מתחנת הרכבת לאוטובוּס לחיפה, ומחיפה באוטובוּס לקרית חיים.


כל הדרך שתיקה.


“קרית חיים מערבית”, הכריז הנהג.
 הלנה משכה בידי. היא ניגשה לנהג, והראתה לו את הפתק עם שם הרחוב ומספר הבית. הוּא הצביע באצבע ואמר: “הינה פה, בית ראשון בפינה”.


”זה כאילוּ אנחנוּ בשכוּנה שלנוּ”, שברה הלנה את השתיקה, ולא נראתה נינוחה.
 “אני צריכה עוד פרטים, אני לא יכולה סתם כך לדפוק על הדלת. אני צריכה לדעת מי יפתח אותה”. אמרה. ספק לעצמה, ספק שאשמע. ואחרי שאמרה שינתה כיווּן פנתה לרחוב קטן מעבר לפינה ומצאה שם לשמחתה מכולת גדולה.