***** למה לא באת לפני המלחמה? חלק ב
במכולת קנתה הלנה שוקולד “פרה אדוּמה”, ושאלה את החנווני שנגס בלָקֶרדָה לכוּדה בפרוּסת לחם גסה ועבה: “סליחה, אוּלי אתה מכיר את הקרובים שלי, משפחת מיצ’מכר?”
החנווני ניגב את שפתיו בסינור כחול כהה שנשען על כרסו הגדולה, כמו היתה היא שוּלחן, והסינור היה לה למפה עטוּרת עקבות שוּמן מארוּחה דשנה.
“כן”’ ענה, “הם גרים ממוּל”. ובלע את שרידי הפרוּסה.
“הוּא איש נחמד, קונה על החשבון”, הוסיף בנדיבוּת מידע.
“ומשלם?” קטעה הלנה את תשוּבת החנווני בחרדה.
“כן, משלם. אבל עד ש ...” ענה וצחק.
הלנה החווירה: “טוב, זה כמו כולם”, הגנה אוּלי על קרוב המשפחה החדש. “תעשה לי טובה”, אמרה “תזכיר לי איך קוראים לאישה, לילדים? לא ראיתי אותם כבר שנים.” והוסיפה בהתנצלוּת, “אני לא זוכרת כל כך טוב שמות ופרטים”.
“האישה, שמה בלה, והילדים ...” הרים עיניים לתקרה, ואחרי שנזכר הישיר מבט: “יש רק אחד קטן, בן שבע, אוּלי שמונה. אני קורא לו מותק”.
“טוב, תודה”, אמרה. “השוקולד בשבילו”. שילמה והלכה. ביד אחת אחזה בידי, ובשנייה בחפיסת השוקולד למותק.
ובפתח החנות, ללא השתהוּת, פנתה אל עוברי האורח של הקריה: “איפה בית הספר בשכוּנה?” ובבית הספר שאלה: “איפה המזכירה?”
ולמזכירה אמרה: “שלום וסליחה, אני הלנה. אוּלי נעבור לגוּר בשכוּנה, ואליזבט, זאת היא,” הצביעה לעברי, “תלמד פה, והיא לא מכירה אף אחד. אני מכירה רק את משפחת מיצ’מכר, הבן לומד כאן?” שאלה, ולפני התשוּבה ביקשה לשבת ולנוּח דקה.
“כן” ענתה המזכירה.
“הוּא, סליחה”, הוסיפה הלנה שאלה, “יתן דוּגמא טובה? תביני, היא בת יחידה.”
“הו, ודאי,” אמרה, “הוּא ילד חרוּץ ונפלא”.
“תודה רבה.” אמרה הלנה בהקלה.
והלכה.
לפני שנקשה בדלת של מי שאמוּר להיות משפחה, ערכה הלנה בדיקה אחרונה אצל השכנים שבקומה הראשונה.
“באתי מתל-אביב, הם ואני משפחה”, אמרה לאישה שפתחה את הדלת. “אבל עכשיו אף אחד לא נמצא. תוּכלי אוּלי בבקשה להגיד לי איפה הוּא עובד? נלך אליו לעבודה”.
האישה הקטנה והרזה ענתה: “בעיריה”.
“מה, הוּא פקיד?” פלטה הלנה בתמיהה.
“אני לא יודעת מה בדיוּק העבודה שלו.” ענתה האישה.
כשיצאנוּ אמרה הלנה באכזבה: “זה סימן לא טוב, אצלנוּ במשפחה אין פקידים”. והיד שאחזה בידי רעדה.