***** למה לא באת לפני המלחמה? חלק ג
פנינוּ סוף סוף לדירה המיועדת. על הדלת היה שלט עץ: “בלה ומרק מיצ’מכר”.
אחרי נקישה ראשונה נפתחה הדלת. אישה עם בטן גדולה, לא ברוּר אם בשל (=בגלל) הריון או מחמת (=בגלל) עודף מזון, עמדה על הסף. בחיוּך טוב לב ורחב הזמינה אותנו פנימה. אחרי שהבינה במה העניין, ביקשה משכנה שתקרא לבעלה מהעבודה.
“אוּלי סוף סוף”, אמרה, “גם לנוּ תהיה משפחה”.
כשהוּא הגיע ואמר שלום בעברית מטוּבֶּלֶת בניגוּן הוּנגרי, היה ברוּר שאנחנוּ לא משפחה. אבל למרות האכזבה, הגישוּ לנוּ ביצה מטוּגנת עם זיתים שחורים, מלפפון חמוּץ ופרוסת לחם. התכבדנו בארוּחה וגם בהמלצה: כדאי, הם אמרוּ, שניסע למושב ליד חיפה. יש שם אדם עם שם זהה, ואם אנחנוּ כבר בסביבה, כדאי שננסה.
הלנה נרתמה לתקווה. בשעות הערב המוּקדמות נפרדנוּ בתודה, ונסענוּ למושב שהיה במרחק של כחצי שעה.
בכניסה למושב שאלה הלנה על מרק. איש עם חוּלצה כחוּלה, מכנסיים קצרים, מגפיים גבוהים וריח של פרות, אמר: “זה אני”.
הלנה הציגה את עצמה.
“זוכר משהוּ כזה”, ענה בעברית רהוּטה, ובעיניים כאילוּ עצוּמות שעליהן סוגרים עפעפיים מרצדים. “מה אני כבר זוכר?” שאל את עצמו, “את פולין עזבתי בתור ילד, וההורים ניתקוּ איתי קשר”.
התיישבנוּ על ספסל והוּא שאל: “למה הילדה שלך כל כך חיוורת ורזה? מה זה הלבוּש הגלוּתי? ולמה, תגידי, לא באת לפני המלחמה”?
הלנה לא ענתה על השאלות. מרק הוסיף וסיפר בסיפוּק, שתמיד היה ציוני, והעריץ את עצמו על כך שבגיל כל כך צעיר העז, מרד בהוריו והציל את חייו. הלנה עוד קראה בשמותיהם של אלה שהלכוּ, ושאלה בכאב, על סף דמעות: “אוּלי שמעת, אוּלי אתה מכיר?”
והוּא בשלו: “עזבתי בגיל צעיר מאוד, לא זוכר ולא מכיר”. ניכר היה שהוּא לָהוּט לסיים את השיחה ולהמשיך בדרכו. אחרי שכבר פנה ללכת, הסתובב לאחור ואמר בגאווה, ששמו בישראל הוא מאיר צבר, ומרק נשאר רק כינוּי חיבה.
“סוף סוף יש לנו משהו משוּתף.” אמרה הלנה. “בתעוּדת הזהוּת שלי כתבו פקידי העלייה שהשם שלי בישראל יהיה חיה, ובשם הלנה,” חייכה חיוּך רחב “אני מבינה שאני יכולה להשתמש כשם חיבה”.
כשנפרדנו שוּב לשלום אחזה הלנה בידי, ואמרה ספק לו ספק לי, אבל ללא ספק לעצמה: “הוּא צבר כמו שאני חיה”.
והדרך חזרה היתה ארוּכה וחשוּכה.
למחרת שאלה ז’וּשיה: “נוּ, איך היה?”
“כוּלם מתוּ.” ענתה הלנה.
ויותר לא חיפשה קרובי משפחה.