****** לאומית ודמוקרטית
מאת רות גביזון
במאמרה “עדיין דמוקרטיה?” (”הארץ” 15.11) מגיעה שולמית אלוני למסקנה, כי אין לדרוש מן הפלסטינים להכיר בישראל כבמדינת הלְאום של העם היהודי. לטענתה, טעות היא לחשוב שהסיכסוך המתנהל בארץ מאז תחילתו של המפעל הציוני הוא על הגדרה עצמית לְאומית לשני עמים - היהודי והפלסטיני - הרואים שניהם בארץ ישראל את מולדתם. זאת, מפני שהיהודים הם אומנם גם דת וגם עם (people), אך אינם לְאום (nation). הגדרת הלְאום, לדבריה, נקבעת רק על פי אֶזרחותו של אדם ואינה מתחשבת בדתו או במוצאו או בזיקתו השבטית. מדינת ישראל כדמוקרטיה היא מדינת כל אֶזרחיה, וממשלת ישראל מייצגת את כל הישראלים ורק את הישראלים.
אלוני מעבירה בכך אל לב הסכסוך היהודי-פלסטיני את הטענה המושמעת בדרך כלל בהֶקשֶר הפנים-יהודי של הוויכוח מפי יהודים הרוצים להתרחק ממה שהם רואים כַּעוולה הבלתי צודק של הדת היהודית ומימסדיה. אלא שבניסיון לנתק בין יסודות דתיים ללאומיים ביהדות בהֶקשֶר היהודי-ערבי, מדגישה אלוני דווקא את החולשה שממנה סובלת עמדה זו בהֶקשֶר של הוויכוח על הֶקשֶר שבין היסודות הללו ביהדות המודרנית, במפעל הציוני ובמפעל המדינה. זאת מפני שאלוני “מקימה” כאן קולקטיב אזרחי “ישראלי” חסר שורשים ותרבות, שכלל לא ברור כי הערבים משתייכים ורוצים להשתייך אליו, ובעיקר מדוע הוא כאן, ואיך הוא ישרוד באזור שעקרונות הזהות העמוקים שלו - אולי לצערה של אלוני - הם שילוב מורכב, חזק ודינמי בין יסודות דתיים ללאומיים.
הניתוח הרגיל של הסכסוך בין ערבים ליהודים מבוסס על שלושה אדנים (=מרכיבים): אֶזרחות, שהיא קשר משפטי בין אדם למדינה שבה הוא חי, שאינו מבוסס על לְאום או על דת; לְאוּמיות, שהיא השתייכות תרבותית אתנית ייחודית לקבוצות בעלות ממד היסטורי; ודת, שהיא מאפיין תרבותי מרכזי של קבוצות בהיסטוריה האנושית. אצל עמים רבים, הקשרים בין לְאוּמיות לדת מוּרכבים. עקרון היסוד של הסכסוך הוא זה של הגדרה עצמית של עמים - יחידת הבסיס של הלְאומיות. מדינת הלְאום אינה מדינת כל אזרחיה אלא דווקא המדינה של עם הרוב, או הקולקטיב הלאומי החי בה. צודקת אלוני בטענתה כי מדינה, ובוודאי דמוקרטיה, היא במובן חשוב מדינת כל אזרחיה, וכי זהו קשר שאינו מבוסס על זהות דתית או לאומית. אולם מכך לא נובע שכל מדינה דמוקרטית חייבת להפריט את כל הזהויות הלא אזרחיות של תושביה ולהטמיע אותן בתוך האזרחות. המיעוט הערבי בישראל, באמצעות מנהיגיו ומסמכי החזון שלו, למשל, תובע דווקא הכרה בזהותו הלאומית הנפרדת, בנוסף להכרה בשוויון הזכויות האזרחי שלו זכאים חבריו.
הניסיון לעקֵר את הלְאוּמיות היהודית כמרכיב מרכזי של מדינת ישראל מנוּגד איפוא לציונות, להיסטוריה של הקמת המדינה, להחלטות בינלְאוּמיות שהכירו בזכותם של היהודים להגדרה עצמית, לעמדת רוב תושבי ישראל היהודים, הרוצים שישראל תמשיך להיות מדינת הלְאום שלהם, ולעמדת הערבים אזרחי ישראל, התופשים את עצמם כערבים פלסטינים בלאומם וכישראלים רק באזרחותם. הוא אינו מתחייב מהדמוקרטיה, ובתנאי הארץ הוא אולי מנוגד לה. שלילת הלְאוּמיות היהודית גורמת לאלוני לשבש גם את מהותה של השאיפה הנמשכת של יהודים - לאו דווקא דתיים - לעלות לישראל. בניגוד מובהק לעמדתה, הם אינם מחליפים את זהותם היהודית בזהות ישראלית, אלא באים לישראל כדי לתת למרכיב היהודי בזהותם אפשרות להתמַמֵש באופן מלא יותר גם בחיים הציבוריים.
זו השאיפה שהניעה את התנועה הציונית מלכתחילה. זו השאיפה העומדת ביסוד המאבק לשימור האופי היהודי של המדינה. זו השאיפה המוכרת במשפט העמים כזכותם של עמים להגדרה עצמית. בזכות הזאת נתבעים הפלסטינים להכיר.
רות גביזון היא הנשיאה המייסדת של מציל”ה - מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית