****** מצור, עוד על הסרט

שכול וכשרון  https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3557647,00.html
אריאנה מלמד,יוני 2008

מעובד ומקוצר

אינני יודעת אם 1969 היתה השנה המוּפלאה של הקולנוע הישראלי, אבל שלושה סרטים—״תעלת בלאוּמילך״, ״מַרגו שלי״ ו״מָצור״—שנוצרו בה היו שוברי קופות בעידן (=בתקופה) בו הטלוויזיה היתה בשחור לבן ורק הסרטים והמציאוּת היו צבעוניים. הם גם ללא ספק ציוּני דרך בתרבוּת שלנו, ואם מתבוננים בהם ממרחק ראוּי של זמן, 39 שנה, מגלים מייד שהנראטיבים, האתוס וגם הדאחקות (=בדיחות לא מצחיקות) שלהם עודם איתנו. כלומר, נכסי-צאן-ברזל (=משהו בעל חשיבות וערך תרבותי והיסטורי) של צלולואיד (celluloid).  
 
השלישי מבין הסרטים הללו ראוּי לציון מיוחד, הוא עורר סערות לא פשוטות כשהגיע לאקרנים. “מצור” היה הסרט הראשון שהתבונן במחירה של מלחמה זוהרת ומפוארת מנקוּדת מבטה של אשה אחת. לא לוחמת אלא חלק מה”עורף”. ועוד איזו אישה, כזו שמסרבת לקדֵש את השכול, כזו שבוחרת לא למחוק את זהוּתה למרות שהיא “אלמנת מלחמה”, כך קראו לזה אז, ובניגוּד למצוּפה ממנה בתרבות הישראלית, היא מתריסה, מורדת ובוחרת באפשרוּת של אהבה, באפשרוּת של חיים.
 
אתוס השכול הישראלי עובר בין מלחמות ישראל עיצוּב-מחדש וגם אבולוּציה מתמדת. בגרסת 67’, ממרחק הזמן, הנטייה לשכוח את הנופלים היא מוּבנת מאליה: בזמן אמת לא ידעו מה לעשות עם מספר כה גדול של חללים במלחמת זבנג-וגמרנו. תחוּשת האשם הקולקטיבית כלפיהם התמקדה בתפקיד שיוּעד למשפחות בנראטיב המלחמה.
 
היתומים היו קדושים, כאלה שיש לשמח אותם בקייטנות מיוּחדות ובבר-מצוות המוניות בכותל המערבי שזה עתה שיחררנו, והאלמנות – שיישארו באלמנותן בבקשה, ולא יעזו לצאת מהקופסה הקטנה והשחורה בה הן אמוּרות להִתאַפסֵן (=להפוך לאפס), רצוּי עד יום מותן. אחים שכּולים בכלל לא היו חלק מן האתוס אז, כאילו באמת לא איבדו כלום.
 
כך שסרטם של דן בן אמוץ וגילה אלמגור, שכתבו ואף שיחקו, היה סוּג של זעזוּע תרבוּתי מהדהד שאילץ את צופיו לחשוב מחדש על עמדתם לגבי השכול, על מוּסריותם הבוּרגנית, על זכוּתם של הנותרים בחיים. כי בשעתו, הציבוּריות הישראלית תירגמה את “במותם ציוו לנו את החיים” בערך ל”אם בעלך נהרג במלחמה שׂאי את אבלך בגאון וברמה. ברמה הסימבולית, תמוּתי איתו”.
 
זה היה סרט נהדר מפני שכל העושים במלאכה (=כל המשתתפים בעשיית הסרט) היו מוּכשרים במיוחד. הבימוּי המאוּפק של ז’ילברטו טופאנו היה חף (=חסר) מסנטימנטליות מיוּתרת. משחקם של אלמגור ובן אמוץ עצמו וגם יהורם גאון היה מופת של בגרוּת רגשית: עבור גילה אלמגור, כלת פרס ישראל לקולנוע, הסרט סימן היחלצוּת ברוכה מטייפ-קאסטינג של עַלמה מזרחית מוּכת גורל אך מלאה חכמת חיים וטוּב לב (”מלכת הכביש”, פורטונה”).
 
הצילוּם של דוד גורפינקל, גאון במשחקי אור וצל והנכחת האור הבוהק, המסמא של הנוף הישראלי היה במילה אחת - מופתי. אפילו המוּזיקה: יוחנן זראי, מלחין בחסד (=מאוד מוּכשר), כתב שיר ערשׂ שהוא קינה למילים של יעקב שבתאי. את השיר “עם רדת יום” [1] המצמרר (בסרט בגירסא (=נוּסח) של אבי טולדנו) תשמעו בערב יום הזכרון כחלק מ”שירי נעדרים” גם ב-2009, גם אחר כך, כאילו בין “מצור” לבין הספר “אישה בורחת מבשורה” של דוד גרוסמן דבר לא השתנה, כאילו מלחמת ששת הימים באמת נמשכת כבר 41 שנה ושבועיים, ואחריתה לעולם לא תגיע עם רדת יום.

[1]  השיר ביו-טיוב:  https://www.youtube.com/watch?v=8TkUo3oWZTc