****** מסעות ג’יימס בארץ הקודש. הישראלי החדש
שמוליק דובדבני, 1.8.2004
מקוצר ומעובד
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2856184,00.html

ב”מסעות ג’יימס בארץ הקודש” מנסח הבמאי רענן אלכסנדרוביץ’ את אחת האמירות הבוטות ביותר שיצאו אי-פעם תחת ידו של קולנוען מקומי: ישראל 2000 היא-היא המסמר האחרון בארון הקבורה של החזון הציוני.

רק סלאח נותַר (=נשאר) כדי לשמור על שארית החזון הציוני. דווקא סלאח, שאפרים קישון השתמש בדמותו לפני 40 שנה בסרט “סלאח שבתי” כדי ללעוג למיתוסים שעיצבו את פני המדינה הצעירה. סלאח הוא פה עכשו שׂריד אחרון של כל המליצות של הישוּת הציונית.

סלאח חי בגפּו (=לבד) במה שנראֶה כשרידֵי מעברה. מסביבו יש רבֵּי קומות לעשירים, ואילו הוא מתעקש להיצָמֵד ולעַבֵּד את אדמתו. סלאח מסרב לבקשת בנו לעזוב את בּיתו ואדמתו כדי שהוא (הבן) יוּכל לבנות על השֶטַח עוד מגדל לעשירים. כך, אחרי ארבעה עשורים, סלאח עדיין יושב ומשחק שש-בש ומשקיף (=מסתכל) בכאב על מה שנשאר מהרעיון החלוּצי של בניין הארץ. והתמוּנה לא מחמיאה במיוחד. זאת מין מדינת עולם שלישי ששולטים בה הכיעוּר, הטמטוּם והשחיתוּת.

סלאח הוא אריה אליאס הנפלא, אבל לא הוא גיבור הסרט “מסעות ג’יימס בארץ הקודש”. הדמות המובילה את עלילת הסרט האינטליגנטי, המצחיק והמרגש של רענן אלכסנדרוביץ’ היא זו של צליָין צעיר ותָם לב מכפר נידָח בדרומה של אפריקה שיוצא למסע של עלייה לרגל לעיר הקודש אשר בציון. אלא שעם נחיתָתו בישראל ג’יימס, הצליין, נֶחשד כי הוא עובד לא חוּקי והוא נשלח למעצר. הוא יוצא משם על ידי שימי, בנו של סלאח שהוא קבלן של פועלים זרים. שימי מְשַׂכֵּן את ג’יימס בדירה מוּזנחת וצפוּפה שבה גרים פועלים זרים כמוהו. שימי  מֵטיל על ג’יימס לעבוד בשירוּתו עד ששכר עבודתו יכסֶה את דמֵי הערבוּת ששימי שילם בעדו.

ג’יימס לומד מסלאח הקשיש (=זקן מאוד) את רעיון האנטי-פראייריות שנמצא בבסיס המהוּת הישראלית. הנוצרי הטוב מאפריקה לומד דֵי מהר את עיקָרי החָפיף וניצוּל הזוּלת שמעצבים את דמותו של הישראלי החדש.

אבל “מסעות ג’יימס” איננו עוד סרט חברתי שבא להוקיע את המצוּקה של העובדים הזרים שמתפרנסים מעבודות שחורות. מכיוון שהדמות של ג’יימס העולה לרגל היא כה זכָּה ובָרָה (=נקייה לגמרי) אין ברירה אלא להתייחס אליה כאל דמות אָלֶגורית. דמוּת שמייצגת את התום, הטוהר והמוסר האנושיים. דמות שכאילו יצאה ממחזה מוּסר נוצרי כדי לחשוף את השחיתות והנצלנוּת של בנֵי שבט היִשרָא-בּלוף, ולהביא באמצעוּת המפגש עם בני השבט הזה את הגאוּ֜לה של הדמוּת—ג׳יימס—עצמה.

ההישג העיקרי של הבמאי אלכסנדרוביץ’ הוא הניסוּח של אחת האמירות הרדיקליות והבוטות ביותר שיצאו אי-פעם תחת ידו של קולנוען מקומי בדבר היותָה של ישראל 2000 המסמר האחרון בארון הקבוּרה של החזון הציוני.

העובדה שאת דמוּתו של שימי הבן האופורטוניסט והנצלן מגלם פה דווקא שחקן פלסטיני, סָלים דָאוּ היא עובדה מעניינת ו/או אירונית. אבל, בין אם זה נעשה בכוָונה או לא, יש בליהוּק הזה אולי מין הערה מוּבלעת של אלכסנדרוביץ’ בדבר הֲוַויית הכיבוּש והכוח שמייצרת למעשה את הישראלי המוּשחת.