“מסעות ג’יימס בארץ הקודש”
https://www.haaretz.co.il/gallery/1.940448
אורי קליין
מעובד ומקוצר

רענן אלכסנדרוביץ’ הוא במאי מוכשר, שרק דבר אחד חסר לו כדי שיהיה גם במאי טוב, ואפילו חשוב - כושר ניתוח.

הבעייה היא שהסרט “מסעות ג’יימס בארץ הקודש”, שאפשר לראות אותו כאלגוריה קטנה על מצב האוּמה (=העם), לא מצליח להבין כיצד (=איך) הקולנוע עובד כמנגנון אידיאולוגי.

הסרט מספר את סיפורו של ג’יימס, צעיר אפריקאי שמתעתד להיות כומר, הוא מגיע לישראל כצַליין כדי לבקר בירושלים. סידרה של אי הבנות, שמתחילות כבר בנמל התעופה, והיחס האטוּם של החברה הישראלית בכלל, גורמים לכך שג’יימס מתגלגל להיות עובד זר של שימי. שימי הוא  מעביד ישראלי שמסמל את כל המעבידים הישראלים בהתנהגות הגסה והנצלנית שלהם. שימי רוכש את ג’יימס שעובר תהליך של השחתה, כלומר הוא הופך לישראלי באורח (=דרך) המחשבה שלו וסגנון ההתנהגות שלו.

על בסיס סיפורו של ג’יימס היה אפשר ליצור קומדיה משעשעת למדי על הזר שמוצא את עצמו במציאוּּת שלא מוּכרת לו, ושׂורד בה על ידי ניצוּל ערמוּמי של החוּקים שלה, אבל לאלכסנדרוביץ’ היו כוונות יותר יומרניות בהרבה. “מסעות ג’יימס בארץ הקודש” מבקש (=רוצה) לחשׂוף את פניה המכוערות של החברה הישראלית בעזרת דמוּתו של האחר, ועושה זאת בחוּמרה צדקנית כשל מטיף בשער.

הכוונה של הסרט היא לא בעייתית. צריך לחשוף את הפנים המכוערות האלה. הדבר הבעייתי הוא שהאופן שבו הדבר נעשה גורם לַכָּוונה להתמוסֵס ולאמירה להיטַשטש. וכך, הסרט נהפך לכוחני ולנצלני לא פחות מהישראל שהוא רוצה לחשׂוף ולהוקיע (=לבקר מאוד).

אלכסנדרוביץ’ אינו מוּדע למידת הפטרונוּת שמאפיינת את השימוּש בדמוּתו של ג’יימס כסמל של טוהר ותום שנשחת במהירות. הוא גם אינו מוּדע להתנשאוּת שקשוּרה להפיכתו לדמוּת המצפוּנית היחידה בסרט כדי שלקהל יהיה קל ונוח להזדהות עמו. אבל יותר מכל, “מסעות ג’יימס בארץ הקודש” אינו מוּדע למשחק הכפול שמתקיים בסרט. הסרט מתיימר להתריע על הכיעוּר והשחיתוּת של החברה הישראלית העכשווית, אך בו בזמן מאפשר לקהל ליהנות מתהליך ההשחתה של ג’יימס. הוא מאפשר לצופים להזדעזע ממראה פניה של החברה הישראלית כפי שהן מתגלות בסרט, אך גם נותן לנו להרגיש ש”אנחנו בסדר”, “אנחנו לא בעסק”, משום שה”אנחנו” בסרט מזוהים עם האחר.

מה שהכי חמוּר הוא שלסרט אין אומץ לקבל אחריוּת ולהתייחס לעצמו כאל חלק מהמציאוּּת שהוא מתאר. הסרט מעדיף לעמוד במרחק מהמציאוּּת ולהתייחס אליה מתוך עמדה של צדקנוּת מוּסרית והתקוממוּת רגשית על העַוולות (=אי הצדק) שנעשות בה. וכמו אנשים שהם תמיד בסדר, תמיד צודקים ותמיד יודעים מה נכון ומה לא, יש בו משהו מרתיע, שטחי ומעייף.

“מסעות ג’יימס בארץ הקודש” הוא סרט שמחניף לקהל שלו ויחד עם זאת מתנשֵׂא מעליו, ובמקום להטריד ולעורר, הוא מַתכּון לאדישוּת ושאננוּת. המוקד הרעיוני הבעייתי של הסרט הוא סלאח, אביו הזקן של שימי, המעביד של ג’יימס. סלאח מתנגד לכל מה שבנו מייצג והדבר מתבטא גם בסירוּב שלו לעזוב את הצריף שלו ואת חלקת האדמה שמסביבו כדי לאַפשר לשימי לסיים את פרויקט הבנייה שלו וגם ב”ברית” שהוא כורת עם ג’יימס בגלל ששניהם אַאוּטסַיידֶרים.

אבל מה הופך את סלאח לאַאוּטסיידר יותר מכל דמוּת ישראלית אחרת בסרט? במסגרת ה”ברית” של סלאח עם ג’יימס הוא מלמד אותו שהדבר הכי חשוב הוא שאסוּר להיות פראייר בישראל, וג’יימס באמת לומד את הלֶקח (=שיעור) במהירוּת גדולה. הצופים אמוּרים להתייחס בחביבוּת אל סלאח, וגם ללקח שהוא מלמד את ג’יימס. דמוּתו של סלאח גם אמוּרה לשקף אלטרנטיווה אותנטית והגונה יותר למציאוּּת הישראלית שמיוּצגת על ידי שימי והסביבה החברתית והכלכלית שלו. גם בזה יש מידה של פטרונוּת לא נעימה, ויותר גרוּע מזה, לא ברוּר מה היא בדיוק האלטרנטיבה.

הבחירה בשם סלאח אינה מקרית, כמובן, ואולי יש כאלה שהחזרה של סלאח לקולנוע הישראלי ממלאת אותם שמחה, אבל זה לא כולל אותי. היה אפשר לקבל את השיבה של סלאח אילו היא היתה נעשית מעמדה ביקורתית. אחרי הכל, דמוּתו של סלאח שבתי, כפי שהוּצגה בסרט של אפרים קישון, היא אחת הדמוּיות היציגות והמכוננות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי כולו. הבעייתיוּת שהיא מייצגת קיימת עדיין בקולנוע הישראלי העכשווי, כמו בחברה הישראלית כולה. אבל הבמאי אלכסנדרוביץ’ לא הצליח לומר דבר על הדמוּת הזאת ובסך הכל יצר פולקלור קולנועי לא מחייב.

לסרט יש בעיות נוספות, ובהן המוסיקה של אהוד בנאי. אולם, הבעיה העיקרית נובעת מהתחוּשה שלא קָדם לסרט תהליך של מספיק מחשבה וניתוּח. התוצאה היא סרט שנראה כאלגוריה קלה שמביטה במציאוּת הישראלית העכשווית, ובוחרת לעסוק בהכללות במקום לנתח באופן מעמיק את מה שמניע אותה ומתרחש בה.