****** מסעות ג’יימס בארץ הקודש
http://www.fisheye.co.il/מסעות-גיימס-בארץ-הקודש/
מעובד ומקוצר

הסרט “מסעות ג’יימס לארץ הקודש” מתאר מה שעובר על צליין אפריקני נוצרי, ג׳יימס, שהכפר שלו שלח אותו לבקר בארץ.

הסיפור מתחיל בעצם הרבה לפני הסרט הזה. הוא מתחיל לפני כארבעים שנה בסרט “סלאח שבתי” של אפרים קישון.
״סלאח שבתי״ תיאר מה שקורה לעולה מארצות המזרח ואת יחסה של החברה הישראלית לעולים החדשים.  סאלח ב”סלאח שבתי” גילה שהדרך היחידה לשׂרוד בארץ אבותיו היא התַחמנוּת והקומבינה—כל דבר, העיקר לא לצאת פראייר. אבל למרות כל הזמן שעבר מאז, סלאח בסרט ״מסעות ג׳יימס בארץ הקודש״ עדיין לא יצא מהמעברה. לפחות מבחינה סמלית, הוא עדיין חי בחרא.

הסרט ״מסעות ג׳יימס בארץ הקודש״ מצייר בטון אבסורדי פורטרֶט חברתי והוא עושה זאת על ידי העמדת מַראָה והיפוּך תפקידים. הסרט משלב קלילוּת ורצינוּת תהומית (עמוּקה מאוד).

“מסעות ג’יימס” הוא סרט שמעמיד פנים שהוא קצת סוריאליסטי, אבל הוא בעצם יותר ריאליסטי ממה שנדמה לנו. “מסעות ג’יימס” הוא סרט שמצליח לבדר ולשעשע, בשעה שהוא גורם לנו להיות מוּדעים כמה נבוכים ועצוּבים אנחנו בעצם צריכים להיות כאנשים החיים בחברה המעוּותת שהוא מתאר.

“מסעות ג’יימס בארץ הקודש” מתאר את המסע של הגיבור שלו דרך הישראליוּת העכשווית בשיא הנצלנות שלה. ג’יימס מביט בהִשתאוּת (=מתוך הפתעה) בעיניו הגדולות והתמימות, בעם הנבחר של אלוהים. ג’יימס מגיע לישראל, ארץ הקודש בעיניו, כדי לעלות לרגל לירושלים, אך הוא מוּשלך לכלא ומשם למושבת עונשין של סוחרי העבדים התל אביבים, משוּם שהמימסד הישראלי חושד שהוא למעשה עובד זר שמנסה להיכנס ארצה במרמה.

אמוּנתו הגדולה של ג׳יימס באלוהים, הבקיאוּת שלו בתנ”ך ונכונוּתו לעבוד קשה גורמת לסלאח, אביו של שימי, המעסיק שלו, לראות אותו כציוני אמיתי, שמשלב תורה ועבודה.

חילוּפי המזל של ג׳יימס, והשיעור בישראליוּת מזורֶזת שהוא מקבל מסלאח, מביאים לשינוּי הגדול ביותר בג’יימס: הוא לומד להיות יותר ישראלי מישראלי ומנצח את מעבידיו בטריטוריה שלהם, ותוך כדי כך הוא מחליף צד – ממנוּצל למנצל. במקום להפוך למרטין לוּתר קינג או למלקולם אֶקס של העובדים הזרים בארץ, הוא הופך לבוס שלהם – כאילו ישראל היא לא רק מדינה, היא דיבּוּק שמחזיק בו ומשתלט, בניגוּד לרצונו, על האישיוּת שלו ועל השקפת העולם שלו. ג׳יימס נבלע על ידי הקפיטליזם והרכוּשנות הישראלית ולומד לשחק במשחק הכלכלי והחברתי הישראלי. ג’יימס מגדיר את חייו מחדש כשאת תפקיד האלוהים מגלם הכסף. המשבר הרוּחני, ובעקבותיו הגאוּלה – בהתגלמוּת האבסוּרדית והנוגעת ללב שלה – מגיעים אחר כך.

ג’יימס הוא בחור חביב, תמים, וירא-שמים. הוא מיועד לגדולות (=יש לו עתיד מבטיח).  הוא יהיה הכומר של הכפר שלו. בינתיים, הכפר עשה מגבית, ושלח אותו למסע צליינוּת, לירושלים הקדושה. רק מה, ירושלים נמצאת במדינת ישראל, ובמדינת ישראל חיים הישראלים. הם, מסתבר, לא אנשים כל כך נחמדים.

בנמל התעופה פוגש ג’יימס בפקידת הגירה היא שמעה כבר עשרות (אם לא מאות ואלפי) פעמים את הטקסט “באתי לראות את ירושלים הקדושה”, והיא לא מאמינה לו ושולחת אותו למעצר, לפני גירוּש. למזלו, או שלא למזלו, אדון שימי מגיע , ו”קונה” את חירוּתו. עכשיו, כדי לשלם את החוב, ג’יימס נאֱלץ לעבוד אצל אדון שימי—לנקות, לסחוב, לגנֵן, כל מה שצריך. כלומר, מה שאנחנו קוראים לו “עובד זר”.

ג’יימס נֶחשׂף לכל הצדדים הפחות יפים של מדינת ישראל. לשכוּנות המוּזנחות של תל אביב, לכיעוּר של הישראלים שלא ממש שמים לב למי שקצת שונה מהם, לצביעוּת, ולניצוּל. ואת רוב “ישראל האחרת” הוא יכול רק לראות דרך חור בברזנט (canvas) של הטֶנדר שבו מובילים אותו ממקום למקום.

אבל מבחינתו העבודה הזאת רק זמנית, לא? עוד מעט הוא יגמור עם זה, ויוּכל להגיע למחוז חפצו (=למטרה שלו), לירושלים עיר הקודש. אולי זה יהיה עוד שבוע. עוד שבועיים. עוד שלושה. בינתיים הוא לומד מהישראלים את עקרונות החיים החשוּבים ביותר – איך לא להיות “פראייר”, איך לארגן “קומבּינה”, איך להרוויח כסף מעבודתם של אחרים. וכך מתחילה מפלתו של הילד התמים והקדוש הזה.

בין לבין הוא יוצר קשר עם סאלח, אביו של אדון שימי, שג’יימס נִשלח אליו מדֵי פעם כדי לעזור לו במטלות (=עבודות) הבית. סאלח נֶאֱחז בציפורניים בדבר היחיד שנשאר לו, פיסת (=חתיכת) האדמה הקטנה שלו, והזכרונות שלו מאשתו. הוא נשאר באותו מקום שבו הוא היה לפני ארבעים שנה. למרות שהוא יכול למכור את החוּרבה (shack) הזאת לקבלנים בהרבה כסף. אבל שהוא יצא פראייר? ומה בעצם, בישראל של ימינו, שווה אדם שאין לו קרקע משלו?

הסרט, ללא ספק, הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות. התסריט רגיש ועוקצני, גם אם הוא נִסחָף לביקורתיוּת רבה מדי. אני מקווה, אני באמת לא רוצה להאמין שאנחנו נראים כל כך רע מבחוץ.

השילוּב המגוּמגם בין העברית לאנגלית העילגת של מרבית (=רוב) הדמויות נחמד ומשעשע, והשחקנים נהדרים כולם. אריה אליאס המזדקן כסאלח, שיושב כל היום ומשחק שש-בש, מתעלה על כולם (=הכי טוב מכולם).

סלאח, דמות מהעבר שלא מסוּגל להפוך לישראלי העכשווי. זכרונות ונוסטלגיה משחקים אצלו עדיין תפקיד. יש פה קשר כמו בין אב מאמץ לבן מאוּמץ. דמוּתו לא נראית כמחוברת למציאות.

אני לא יכול להמליץ עליו, כי אני חי בבוּעה, וטוב לי כך. אני לא רוצה לדעת שיש בארץ אנשים שלא כל כך טוב להם. שיש כאן כיעוּר, אי צדק, וניצוּל. אני לא קורא עיתונים, לא שומע חדשות, ואפילו את Y-נט אני קורא רק בשביל התגוּבות. ופתאום בא סרט כזה, ומעז לנפץ לי את הבוּעה? לא מנוּמס.

ובכל זאת, אני מעדיף לחיות בבועה.