*** מתי כתבו  ומי כתב את התנ״ך (=המִקרָא)?

למרות שאנחנו לא יודעים מתי בדיוק כתבו  את ספרי התנ״ך, אנחנו כן יודעים שספרי התנ”ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת ושתהליך הקאנוניזציה של התנ”ך התחיל בהתחלת תקופת בית שני והוּשלם (=נגמר) סביב שנת 200 לספירה.

איפה כתבו את התנ״ך (=המקרא)?

מקום כתיבתם של המקורות שמהם אספו את ספרי התנ״ך היה בעיקר ארץ ישראל. ארץ ישראל היתה המקום שבו ישבו רוב האנשים שהשתמשו בעברית בתקופה הזאת.

יש בתנ״ך גם ספרים—- או חלקי ספרים—שנכתבו (=שכתבו אותם) בעברית מחוץ לארץ ישראל על ידי דוברי עברית שעזבו את ארץ ישראל—מרצון או לא מרצון—והתיישבו בארץ אחרת. שני הנביאים יחזקאל וישעיהו (”ישעיהו השני”, פרקים מ-סו) הם דוגמא לאנשים כאלה. יש חוקרים שחושבים ששני הספרים האלה—ספר יחזקאל וספר ישעיהו השני—נכתבו בְּבָּבֶל.

מה אנחנו יודעים על השם של השפה שֶבה כתבו את התנ״ך?

כיום אנחנו קוראים לשפה של התנ״ך בשם “עברית”, אבל האמת היא שלא יָדוּע לנו (=אנחנו לא יודעים) איך הדוברים של השפה הזאת קראו לשפה הזאת בזמן ההוא. התנ״ך קורא לשפה הזאת בשם “יהוּדית”. השם הזה עומד בניגוּד לשם של שתי שפות שונות—פעם אחת בניגוּד לשם “ארמית” בסוף התקופה של מלכוּת יהוּדה, בספר מלכים ב’, ובספר ישעיהוּ, ופעם שנייה בניגוּד לשם “אשדודית”, בספר נחמיה.

הבלשן וחוקר הלשון העברית פרופסור חיים רבין חושב שהשם “יהוּדית” לא היה השם של השפה, אלא השם של האנשים שזאת היתה השפה שלהם. בספר ישעיהוּ  מופיע השם “שפת כנען”. קשה לְהָניחַ (=לחשוב) שזה היה השם שבו השתמשוּ גם הדוברים במלכוּת ישראל.

בימי חז״ל (חכמינו זכרונם לברכה)—שהם האנשים שכתבו את המשנה—קראו לשפה “לשון מִקרָא” ו”לשון קודש”. השם הזה עומד בניגוּד לשם “לשון חכמים” שזאת היתה העברית המדוּברת בזמנם (=בזמן שלהם). השם “עברית” מופיע לראשונה (=בפעם הראשונה) כשם השפה בספרות חז״ל. אבל שָם הוא מציין בעיקר את הארמית שהיא השפה שבה היהודים דיברו.

מהו מספר המילים בתנ״ך (=במקרא)?

התנ״ך כולל את כל הספרים שהעורכים של התנ״ך חשבו שהם ראויים (=שהם מתאימים) להיכלל (=להיות חלק) בקובץ. מספר המילים שכותבי הספרים (או עורכי הספרים) השתמשו בהן (חוץ משמות פרטיים) הוא בין 6,000 ל-8,000 מילים. צריך לזכור, שהמספר הזה משתנה בהתאם לדרך שבה אנחנו סופרים  את צורות הפועל. כלומר, אם אנחנו סופרים כל פועל בבנין מסויים כמילה בפני עצמה או סופרים כל פועל—ולא חשוב באיזה בניין—בפני עצמו. אין ספק, שאוצר המילים הזה הוא רק חלק מן המילים בעברית של תקופת התנ״ך.

יש הבדל ניכָּר (=גדול) בין לשון (=שפה) הפרוזה בתנ״ך לבין לשון השירה.

יש ספרים—עמוס ואיוב—שאוצר המילים שלהם שונֶה מאוצר המילים של הספרים האחרים. כלומר, יש בהם מילים שאינן מופיעות בספרים האחרים. מספר המילים בתנ״ך לא מאפשר לנו להסיק מסקנות על גודל אוצר המילים של כל השפה בזמן ההוא. חוקרי התנ״ך השונים חושבים שהמילים שמופיעות בספרי התנ״ך היו רק חלק מהמילים שהיו קיימות בלשון באותה תקופה.

לשון התנ״ך היא לא לשון אחידה. החוקרים מבחינים בין עברית מִקרָאית קדוּמה ועברית מִקרָאית מאוּחרת. לכל אחת מהתקופות יש מאפיינים משלה. למרות ההבדלים בין השפה הקדוּמה לשפה המאוּחרת, אנחנו לא מוצאים בלשון התנ״ך הבדלים שאפשר לייחס אותם להבדלים דיאלקטיים. כלומר, הבדלים בין השפה של אזור אחד לעוּמת השפה של אזור אחר. החוקרים חושבים שהסיבה לעובדה שיש מספר קטן מאוד (אם בכלל)  של הבדלים דיָאלֶקטיים בלשון התנ״ך היא שחלקים גדולים בתנ״ך נִכתבו או נֶערכו בלשון הספרותית שבה השתמשו בני שבט יהודה באזור ירושלים ובירושלים שהיתה הבירה של הממלכה המאוּחדת. דיאלקטים אחרים, שקרוב לוודאי, שהיו קיימים בלשון הדיבור, לא באו לידי ביטוי (=לא מוצאים להם דוגמא) בלשון התנ״ך.

לאיזה תקופות מרכזיות אנחנו מחלקים  את ההיסטוריה של העברית?

חוקרי התנ״ך טוענים שבטקסט המקראי יש יותר משכבת טקסט אחת ומנסים לזהות את המקורות הספרותיים שמהם התפתח במשך הזמן כל הטקסט המקראי.

כאשר אנחנו מדברים על תקוּפות שונות של העברית, אנחנו חייבים לזכור שהחלוּקה לתקוּפות היא חלוּקה שאותה עושים החוקרים כשהם מדברים על תופעות שונות בלשון (=בשפה). לא כל החוקרים מסכימים ביניהם על החלוּקה לתקופות ולא כוּלם מסכימים ביניהם ביחס לזמן שבו כתבו טקסט זה או אחר.

לפי דברי החוקרים יש למקרא ארבעה מקורות: המקור היְהוויסטי והמקור האֱלוהיסטי. החוקרים טוענים, שהמקור היְהוויסטי נכתב בממלכת יהודה והמקור האֱלוהיסטי בממלכת ישראל. המקור היְהוויסטי והמקור האֱלוהיסטי הם שני המקורות הקדוּמים ביותר של התנ״ך. החוקרים מדברים על שני מקורות נוספים של הטקסט המקראי:  מקור ד׳ (המקור של ספר דברים) ומקור כ׳—המקור הכוהני.

העורכים של התנ״ך שילבו את המקורות השונים ויצרו טקסט חדש שהוא טקסט מלא מתחים וסתירות. המתחים והסתירות בין החלקים השונים יצרו פרשנויות שונות וחילוקי דעות רבים בקשר לאיזה מקור קדוּם יותר ואיזה טקסט נוצר על ידי איזה מקור.