מתוך “הזמן הצהוב”
דויד גרוסמן
מכבסת־מילים
מדינה במבוכה מְשכזֶכֶת לעצמה אוצר-מילים חדש.
ישראל אינה המדינה הראשונה שעשתה זאת. אך למי שהשפה חשוּבה בעיניו, קשה ומקומֵם (=מרגיז) הדבר לחזות (=לראות) בהשחתתה האיטית. לאט לאט מתפתח פה זן (סוּג) חדש של מילים מגוּייסות, בוגדניות, מילים שאיבדו את משמעוּתן המקורית, מילים שאינן מתארות מציאוּת אלא מִשתַדלות להסתיר אותה.
בעינַי, הדיוּק המילוּלי הוא (ובמצב שכזה במיוחד), כמו פעולַת טיהוּר של שטח ממוּקש, והמילים חייבות להיות בדגלי סימון על כל מוקש שנֶחשף מן ההסוואה שלו: אין הן מְנַטרְלות את הנפצים, אך הן מודיעות על הימצאם שם, וחושׂפות אותם בשמם האמיתי. מילים כּזבָניות (=שַקרניות) הן חול על המוקשים. חול בעינינו.
כך, בתהליך איטי ובלתי מוּרגש, מאבדות המילים את משמעוּתן הראשונית, ואם אין מילים המתארות בדיוק את המציאוּת, נוצרת בּבלי מֵשׂים (=בלי לשים לב) מציאוּת שאין לתארה (=שאי אפשר לתאר אותה). מציאוּת פראית וכאוטית, שאינה מוּכנעת למילים, ועל כן לא להיגיון, לא לדיווּח, לא להבנה, לא למוּסר, גם לא ליצירה.
כבר נכתב רבות (=כתבו הרבה) על הלשון הנקוּטה (=השפה שמשתמשים בה) בדיווּחים על המתרחש באיזורים הכבוּשים: זו, על פי רוב, לשון”נקיה״(עמום אילון מכנה אותה: “מכבסת מילים “, שתפקידה “להלבין” את השרצים), שנועדה (=שאמוּרה) לנַטרל את המטען הלא-נעים הצפוּן (=שמסתתר) בביטוּיים מסוּיימים. נזכיר כמה מהם:
ראשית, כמוּבן, אין זה יאה (=זה לא יפה, מתאים) לומר כיום “השטחים הכבוּשים”. יש לכך תחליפים רבים אחרים, והנפוץ ביותר הוא, כידוע, “השטחים.” שר החוץ שמעון פרס אומנם החל (=התחיל) לאחרונה לכנותם (=לקרוא להם) “הטריטוריות”, אולי משום שֶהֲרוצה (==שֶמי שרוצה) להתחמק ירחיק עדוּתו, ובלועזית זה נשמע לֵכאורָה נקי יותר, אבל דווקא המילה הזו מעוררת הד של מלחמת-קיוּם ביולוגית, יצרית, לחיים ולמוֶות. הרוב מעדיף, כאמוּר - “שטחים” כאילוּ מדוּבר בבעיה גיאומטרית מוּפשטת, בהחצנה של התחוּשה הרווחת, שעל-פיה השטחים הללו הם שלנו, אבל אולי יתברר שלא, שהם מסוּפחים דה-משהו, לא בדיוק דה-יוּרה לא לגמרי דה-פאקטו.
שאנחנו אולי אחראים לְמה שמתרחש שם, אבל מצד שני זה לא ענייננו, ועל כן: “שטחים”, בסיוּג קל, ועם זאת בתחוּשת שייכוּת ואדנוּת, כמו איש ההולך (=שהולך) במסדרונות קופת-חולים, ונושׂא לפני גוּפו, בריחוּק מה, את בדיקת-השתן שלו.
מזה שנים (=כבר הרבה שנים) שאין “סיפוּח ירושלים המזרחית”; יש: “איחוּד העיר”. תוספת התנחלוּיות על שטחים ערביים מכוּנה (=קוראים לה) “עיבּוּי”; אין הבעת דיעה ערבית, יש “הסתה”. אין אנשי-רוּחַ ערבים, יש “משכילים”. אין חקלאים ערבים, יש “כפריים”. אין פסיכולוגיה של הערבים, יש רק “מֶנטליוּת”. בערי הגדה אין “רחובות” יש רק “סימטאות” (אפלות, משריצות פשע). אין עובדים ערבים, יש “פועלים”. כוח צה״ל איננו מרחיק מפגינים אלא “מֵניס” אותם (כנראה בעקבות השיר “עכבר עכבר נוּס נוּס נוּס”), ובכלל - הם לעולם אינם “מפגינים,אלא “מתפרעים”, או”המון מוּסת”, ואין “הפגנות”, אלא “מהוּמות”, ובאוניברסיטאות יש “שיבוּשים” (מה זה? לא הגיעו דַי מחברות וגירים?).
הסטריליוּת מגיעה לשיאים ציניים בדיווּחים על אירוּעים אלימים המסתיימים (=שמסתיימים, שהסוף שלהם) במוֶות. לדובר צה”ל יש נוּסח מיוחד להודיע על כך. זה יתחיל בערך כך: “חיילי סיוּר של צה”ל, שהוּתקפו הבוקר ליד מחנה בלאטה, השמיעו קריאות אזהרה וירוּ באוויר ועל-פי הנימה האפולוגטית אתה כבר מנחש שקרה משהוּ רע מאוד. כשיש קורבנות אין אומרים (=לא אומרים) שצה”ל הרג אזרחים ערבים: הם נורוּ. הם נהרגו (מסתבר שלא רק הפטריוטיזם - גם צורת ה”פָּאסיב”, הסביל, אף היא”מיפלטו האחרון של הנָבָל”). לעיתים הניסוּח הוא כמעט פסטורלי: “...בתקרית שבה מצאו שני ערבים את מותם...” ממש נפלא: הלכו להם שני חֶברֶ’ה לשׂוּח (=לטַיֵיל) בערב, ומה מצאו? את מותם!
והגדיל לעשות (=עשה משהו מיוּחד) כתב של גלי-צה״ל בשטחים, אשר לפני כחודש סיים את הדיווּח שלו במילים הבאות: “...השניים נורו =ירוּ בהם) לפי הנוהלים.”