**** מי כלואה בכלא הצבאי?
תאיר קמינר
מתוך עיתון הארץ
14 ליוני 2016
(מעובד)
(https://www.haaretz.co.il/blogs/mesarevet/1.2971537)
אני תאיר, בת 19, בוגרת הצופים מתל אביב, ובהתחלת ינואר נכנסתי לכלא הצבאי מפני שסירבתי לשרת בצבא הכיבוש. הסירוב שלי היכה גלים (=עשה הרבה רעש) ברשתות החברתיות וגרר תגובות מאלפי גולשים בארץ ובחו”ל (=חוץ לארץ). התיקשורת הישראלית והבינלאומית סָקרָה (=דיברה על) את הסירוב שלי ודיברו עליו בפרלמנט הבריטי. כאן אני מספרת על החוויות שלי מהכלא ולמה בעצם אני בכלל שם.
הבנות שאני פוגשת בכלא הצבאי הן לא פושעות - רובָּן (=רוב הבנות) כאן על שטוּיות, והרבה מהבנות שפגשתי הגיעו מאוכלוסיות מוּחלשות וזה אומר הרבה על החברה שלנו.
אני יושבת בכלא. הזוּי נכון? כי הֲרֵי כלא זה לאנשים פורעי חוק, מסוּכנים, אנשים שצריך להעניש, להוציא מהחברה מִאיזושהי סיבה. אבל אני בכלא כי המדינה לא מכבדת את המצפוּן שלי. אני בכלא כי אני לא מוּכנה לשתף פעולה עם הפשע הזה שקוראים לו “כיבּוּש”. ודווקא בגלל זה אני במקום שאמוּר להיות של פושעים. אבל במציאות ההזוּיה של הצבא בישראל, זה אפילו לא ממש ככה.
אחד הרגעים האהוּבים עלי בכלא כשנכנסת מישהי חדשה לתא. כולן מציגות את עצמן ופתאום אפשר לראות את תחוּשת ההקלה שלה פתאום, החיוּך שיוצא פתאום בין כל הדמעות של הימים הראשונים שלה בכלא. הימים הראשונים של כולן מלאים בבכי.
רוב הבנות ממש מפחדות להגיע לכלא מכל מיני סיבות. אבל אחת מהן היא החֶברה בכלא. כולן בטוחות שהן הולכות להיכנס למוסד לעברייניות, ואז לפתע (=פתאום) הן מגלות ששאר הבנות בתא הן בדיוק כמוהן: רוב הבנות בכלא יושבות על עריקוּת או נפקדוּת, הן ברחו מהצבא. למה?
הרבה היו צריכות לעזור כלכלית למשפחה, כי יש בעיות בבית. כי יש להן אחים קטנים והורים לא יציבים והן היו צריכות לעבוד. חלק ממש סבלו בתפקיד ולא קיבלו מענה (=תשובה, תגובה) כשביקשו לעבור לתפקיד אחר. אחרות הוּצבו (=הציבו אותן) רחוק מאוד מהבית וזה הלחיץ אותן, וחלק מהכלוּאות פשוט לא עמדו בלחץ הנפשי שנוצר אצלן כתוצאה מכל מיני קשיים בשרות הצבאי, כי מסתבר שצבא לא מתאים לכל אחד. יש בכלא הרבה סרבּניות קורס, תפקיד או שיבּוּץ ויש גם בנות שמגיעות לכלא בגלל שהן לקחו טרמפים, בגלל הפרת שמירה, חוצפה, שתיית אלכוהול, וגם בגלל הפרות של חוק השילוב הראוי - אסור לחיילים לגעת זה בזה, או להיות במגורים של המין השני, למשל. אם יש משהו שמציל אותי בכלא זו התחוּשה המשוּתפת שיש לכולנו פה והיא שהצבא דפק אותנו, או כמו שהבנות בכלא אומרות - “אז הוא על הזין!”
אצל הרבה בנות זה לא התחיל ולא נגמר בצבא. הן נדפקו על ידי מערכות שונות במדינה ויש להן רגשות חזקים של כעס כלפי העולם. הבנות שאני פוגשת כאן הן לא אשכנזיות מתל אביב. חוץ מסרבני מצפון כמוני, אין לי, תל אביבית, צופיפניקית מעירוני א’, חברים מהבית שהגיעו לכלא הצבאי. רוב הבנות כאן באו מהפֶּריפֶריָה, וגם קל להבחין שהרבה מהכלואות הן ממשפחות שעשו עלייה - רוסיות או אתיופיות (אני חושבת שבערך 20 או 30 אחוז מהכלואות הן אתיופיות). באופן כללי אני די בטוחה שאין התאמה עדתית בין המשרתים לצבא ליושבים בכלא הצבאי. כמו באזרחות, ובבתי הכלא הרגילים, המוצפים באלה שהמדינה רגילה לדפוק.
מה זה אומר על החברה שלנו? מה זה אומר על ההתמודדות של הצבא עם אוכלוסיות שונות? כמו שחברתי הסרבנית איידן קטרי אוהבת להגיד: הצבא הוא גבר סטרייט לבן אשכנזי בן 60, ולא הבנות שלו הן אלו שיושבות בכלא הצבאי.
תחושת הקיפוּחַ באיזשהו אופן נותנת לסירוב שלי לגיטימציה אצל הרבה בנות. הן מאוכזבות מהמערכת ומזדהות עם התחושה (=הרגשה) שצריך להתנגד. אבל דווקא כשאני מדברת על הרצון שלי לתרום ולעשות שרות לאומי, המון בנות שוללות את האופציה הזאת. הן מייעצות לי “לא לתת דקה מהחיים שלי למדינה הזו” כי לא מגיע לה כלום, וכולנו צריכות פשוט לדאוג לעצמנו. כי אף אחד לא דואג לנו.
כרגע אני לא אתייחס לעובדה שרוב הבנות האלו תומכות מוּשבעות של ביבי, שזה סותר לחלוטין בעיני את תחוּשת (=הרגשת) הניכור כלפי המדינה והשלטון. אבל כן ארצה לספר את הסיפור של אולגה, שהשאיר אותי חסרת מנוחה.
לפי 4 שנים אולגה עלתה לארץ מאוזבקיסטן וויתרה על האזרחות האוזבקיסטנית שלה. לאחר שהיא גרה תקופה קצה בכרמיאל ולמדה עברית, היא התגייסה לצבא. היא התחילה בקורס העברית של “מחווה אלון” ומשם יצאה להכנה ללוחמה. היא מאוד רצתה לשרת בעוקץ כי היא ממש אוהבת כלבים, אבל אמרו לה שבגלל העברית שלה, לעוקץ היא לא יכולה להגיע, אבל החליטו לשבץ אותה במג”ב (משמר הגבול). כחיילת במג”ב פונים אליה אליה ברחובות אזרחים כל הזמן, ולמעשה העברית שלה דרושה הרבה יותר. אבל זה מה שהצבא החליט.
למרות זאת היא החליטה לעשות את מה שנדרש (=שצריך), הסכימה לשרת במג”ב (=משמר הגבול) וגם לַחתום שנה נוספת. אין לאולגה אף אחד בארץ, היא גרה בבית החייל, והיא די תלוּשה כאן. כשהתגייסה, קבלה משכורת של 400 שקל בחודש, וכשהפכה ל’לוחמת’ העלו לה את המשכורת, אך למרות זאת הוצאותיה עלו על המשכורת הזאת בכל חודש. אולגה לא הבינה ממש את המצב הכספי שלה, ולא מזמן היא גילתה שנכנסה לחוב בבנק של 12000 שקל. אולי לא אמרו לה, ואולי היא לא הבינה בגלל קשיי השפה, אבל היא גילתה את החוב רק כשניתקו לה את הטלפון. היא עשתה טעות קטנה וקיבלה 40 ימי מחבוש, שאולי יפגעו בזכוּתה כחיילת בודדה לטוּס לבקר את ההורים שלה.
מי שבאה מבית חזק והיו לה “נתוּנים טובים”—השכלה ותוצאות במבחנים פסיכוטכנים (קב״א)—מיד נפתחות בפניה אינספור דלתות בצבא ובעולם שאחרי. אבל מי שמלכתחילה מוּחלשת נכנסת למערכת אטוּמה ולא הגיונית. בכל כך הרבה סיפורים שאני פוגשת כאן לא ניתנת שוּם יד מסייעת (=עוזרת) למי שקשה לה, ולהפך… במקום לעזור, שולחים לכלא.
המקום זה נותן לי פרספקטיבה חדשה לדברים. סיבה חדשה לא להיות חלק ממערכת שמתיימרת להיות “כּוּר היתוך” - אבל בפועל (=בעצם) משמרת את הפערים: מחזקת את החזקים, ופוגעת בחלשים. הזעם של אלה שהמערכת לא שמה עליהן, הייאוש מהמדינה והשלטון, מתחבר אצלי ישירות לביקורת על השלטון שכובש ומדכא חסרי זכויות. אבל מה שחשוב, מכל מקום, בכל מאבק או חזון שיש לנו. אנחנו חייבות לזכור ולהאמין שהשינוּי הוא אפשרי ולא להתייאש.