****** מגדלים תאומים
אורי אבנרי
12 לספטמבר 2001

אחרי שהעשן יתפזר, אחרי שהאבק יישקע, אחרי שהכַּעַס יעבור, האֱנושוּת תִתעורר ותכיר בעובדה חדשה: אין מקום בטוח בעולם.

מספר קטן מאוד של מתאבדים שיתקו את ארצות-הברית, גרמו לנשיא שלה לברוח לבּוּנקר במקום לא ידוע בארצות הברית, פגעו קשה בכלכלה שלה, קירקעו את כל המטוסים בכל ארצות הברית וגרמו לשיתוּק של כל מרכזי השילטון במדינה. זה יכול לקרות בכל מקום. כל העולם הוא מיגדלים-תאומים.

לא רק ישראל, אלא העולם כולו מלא עכשיו בּבּירבּוּרים על “המאבק בטרור”. פוליטיקאים, “מוּמחים למילחמה בטֵרור” וכל מיני בַּרבְּרָנים אחרים מציעים להַכּות, להַשמיד, להוסיף עוד מיליארדים למודיעין, להַמציא עוד ועוד פָּטֶנטים. אבל שום דבר דומֶה לא יעזור למדינות העולם, כמו ששום דבר דומה לא עזר לנו.

אין שום דבר שיכול להתגבר על הטרור. אין שום פָּטֶנט שיכול להתגבר על הטֵרור. הפָּטֶנט היחידי הוא לעשות משהו בקשר לסיבות של הטרור. אפשר להרוג מיליוני יתושים, ובמקומם יבואו מיליונים חדשים. כדי לפתור את הבעייה של  היתושים, צריכים לייבש את הביצה. והביצה שמביאה לטֵרור היא תמיד, תמיד פוליטית.

אין דבר כזה שאיזה אדם מתעורר יום אחד בבוקר ומחליט: היום אני אֶחטוף מטוס ואֶתאבֵּד, כמו שאין אדם שמִתעורר בבוקר ומחליט: היום אני אפוצץ את עצמי בדיסקוטק תל-אביבי. החלטה כזאת היא תהליך של שנים. להחלטה כזאת יש רֶקַע לאומי או דתי, חברתי ואידיאולוגי.

שום מחתרת אינה יכולה לפעול אם אין לה סביבה תומכת, שמוכנה לעזור לה, או באנשים, או בכסף, או בתעמולה. שום מחתרת אינה רוצה לאבד את הפופוּלָריוּת שלה. להיפך, היא רוצה להשיג פופולריות. לכן היא מבצעת פיגוּעים כאשר זה פופולרי, כאשר הציבור הרחב רוצה בכך. לכן הפיגועים תמיד מַראים מה האווירה הציבורית.

כך זה גם במיקרה של הפיגוע במגדלי התאומים. אלה שהחליטו על הפיגועים ואלה שעשו אותם החליטו לעשות את הפיגוּע אחרי שארצות הברית גרמה לכעס גדול מאוד בחלקים גדולים של העולם. הסיבה לכעס היא לא רק לא הכוח של ארצות הברית, אלא בגלל הדרך שבה ארצות הברית משתמשת בכוח הזה. הרבה מאוד אנשים שונאים את ארצות הברית. שונאים אותה אלה שמתנגדים לגלובָּליזציָה, שונאים אותה אלה שמאשימים אותה בפער ההולך וגדל בין העשירים והעניים בעולם. שונאים אותה מיליונֵי ערבים, בגלל התמיכָה שלה בפוליטיקה של הממשלה הישראלית ובגלל הסבל של העם הפלסטיני. ויש עוד הרבה עמים כועסים ומדוכאים, שרואים באמריקה את התומֶכֶת העיקרית במדכאים.

עד ה11- בספטמבר 2001, האמריקאים יכלו לחשוב שכל זה נוגע רק לעמים אחרים, רק לאנשים אחרים, במקומות רחוקים, מעבר לים. עד ה-11 בספטמבר הם יכלו לחשוב שזה לא יפגע בחיים הטובים והנוחים שלהם בבית. עכשיו הם מבינים שזאת רק אשלייה.

זה הצד השני של הגלובליזציה: כל הבעיות של העולם הן הבעיות של כל אדם ואדם בעולם. כל חוסר-צדק, כל דיכּוּי הוא הבעיה של כל אדם בעולם, כי הטֵרור, שהוא הנֶשֶק של החלשים, יכול להגיע עכשיו בקלוּת ובלי בעיות לכל מקום בעולם. כל חברה יכולה להיות מטָרָה לפיגוּעים. כיום צריך פחות ופחות אנשים כדי לפגוע ביותר ויותר אנשים. עוד מעט יהיה דַי באדם אחד, שיש לו במיזוודה פצצה אטומית קטנה, כדי להשמיד עיר של מיליונים.זוהי המציאוּת של המאה ה21-, שהתחילה השבוע ברצינות. אנחנו חיים במציאות שבה קיימת גלובליזציה של כל הבעיות, וקיים הצורך הגלובלי לפתור את הבעיות. צריך לפתור את הבעיות לא בדרך של בירבוּרים, אלא בדרך מעשית: יש צורך במאמץ עולמי לפיתרון סיכסוכים והשכנת שלום. במאמץ הזה צריכות להשתתף כל המדינות, ובראשן ארצות-הברית.

אם יתברר שמבצעי הפיגועים בניו-יורק וושינגטון היו ערבים ־ וגם אם לא! ־ העולם חייב לטפל בבעייה של הסיכסוּך הישראלי-פלסטיני, שמשפיע על הגוף האנושי כולו. אחד הפוליטיקאים בממשלה האמריקאית אמר לפני שבועיים: “תנו להם לדַמֵם!” עכשיו אמריקה מדממת. מי שבורחַ מהסיכסוך, הסיכסוך רודף אחריו, עד לתוך הבית שלו. צריך לקוות שאחרי הכעס, אחרי הרצון לנקום, אמריקה ואירופה יבינו שצריכים להשיג שלום ישראלי-פלסטיני.

במקום האתר המפוּצָץ צריך להקים את המיגדלים-התאומים של השלום והצדק.