**** נעליים
מתוך “געגועי לקיסינג’ר” מאת אתגר קרת

ביום השואה נסענו עם המורה שרה בקָו 57 (=אוטובוס מספר 57) לבית יהודי ווהלין, ואני הרגשתי נורא חשוב. כל הילדים בכיתה היו עיראקים חוץ ממני, מבן דוד שלי ועוד אחד, דרוּקמן, ואני  הייתי היָחיד מכולם שסבא שלו מת בשואה. הבית של ווהלין היה מאוד יפה ומפואר, עשוי כולו משַיִש שחור של מיליונרים. היו בו המון תמונות עצוּבות בשחור-לבן, ורשימות של אנשים וארצות ומתים. עברנו בין כל התמונות בזוגות, והמורה אמרה לא לנגוע. אבל אני נגעתי, באחת מקרטון, עם איש רזה וחיוור שבכה והחזיק ביד סנדדוויץ’. הדמעות שלו ירדו לו על הלחיים כמו פסים שמצוּיָירים על כביש, והזוּג שלי, אורית סאלם, אמרה שתלשין למורה שנגעתי. ואני אמרתי לה שתגיד מצידי למי שהיא רוצה , אפילו למנהלת, לא אכפת לי. זה סבא שלי ואני אֶגַע במה שאני רוצה.

אחרי התמוּנות הכניסו אותנו לאוּלם גדול והראו לנו סרט על ילדים קטנים שמכניסים אותם לטרנזיט ואחר-כך מחניקים את כולם עם גז. אחרי זה  עלה לבמה איזה זקן רזה אחד שסיפר איך הנאצים היו נבלות ורוצחים ואיך הוא התנקם בהם, ואפילו חנק חייל אחד בידיים עד שמת. ג’רבי שישב לידי, אמר שהזקן משקר, שכמו שהוא נראה אין אף חייל בעולם שהוא יכול לקחת במכות. אבל אני הסתכלתי לזקן בעיניים והאמנתי לו. היה לו כל כך הרבה כעס בעיניים, שכל הקריזות בעולם של הפושטָקים שמרימים בלוקים נראו לי ליד זה כמו כסף קטן.

בסוף, אחרי שהוא גמר לספר על מה שעשה בשואה, אמר הזקן שכל מה ששמענו זה חשוב, לא רק לעבר אבל גם למה שקורה עכשיו. כי הגרמנים עוד חיים, ועוד יש להם מדינה. הזקן אמר שהוא אף פעם לא יסלח להם, והוא מקווה שגם אנחנו לא, ושחס-וחלילה לא ניסַע לבקר בארץ שלהם, כי גם כשהוא וההורים שלו  נסעו ביחד לגרמניה לפני חמישים שנה הכול נראה נחמד וזה נגמר בגיהינום. לאנשים יש הרבה פעמים זיכרון קצר, הוא אמר, במיוּחד לדברים רעים. הם מעדיפים לשכוח. אבל אתם לא תשכחו . כל פעם שתראו גרמני תזכרו את מה שסיפרתי לכם. וכל פעם שתראו סחורה מגרמניה ולא חשוב אם זה טלוויזיה, שרוב החברות של הטלוויזיה זה מגרמניה, או משהו אחר, תמיד תזכרו שמתחת לאריזה האלגנטית של הסחורה מסתתרים חלקים ושפופרות שעשויים מעצמות ועור ובשר של יהודים מתים.

בדרך החוצה אמר ג’רבי עוד פעם שאם הזקן הזה חנק אפילו מלפפון אז הוא קוּגֶלָגֶר, ואני שזה בעצם טוב שיש לנו “אַמקור” בבית, מי צריך צרות.

שבועיים אחרי זה, ההורים שלי חזרו מחוּצלארץ והביאו לי נעלי הִתעמלוּת. אחי הגדול גילה לאמא שזה מה שאני רוצה והיא בחרה לי את הכי שוות. אמא חייכה כשנתנה לי את המתנה, היא היתה בטוחה שאני לא יודע מה יש בפנים. אבל אני ישר זיהיתי לפי הסמל של האדידס על השקית. הוצֵאתי את הקופסת נעליים מהשָׂקית ואמרתי תודה. הקופסה היתה בצורת מלבן כזה, כמו ארון מתים. ובפנים שכבו שתי נעליים לבנות עם שלושה פסים כחולים על כל אחת ועל הצד שלהן חרוּט “אדידס רום”. לא הייתי צריך לפתוח את הקוּפסה בשביל לדעת את זה. “בוא נלבש אותן,” אמרה אמא והוציאה את הניירות מתוכָן. “שנראה אם הן מתאימות.” היא כל הזמן חייכה, היא לא הבינה בכלל מה קורה. “זה מגרמניה, את יודעת ,” אמרתי לה וחיבקתי לה את היד בכוח. “בטח שאני יודעת,” חייכה ואמרה, “אָדידָס, זאת הפירמָה הכי טובה בעולם.” “גם סבא היה מגרמניה,” ניסיתי לרמוז לה. “סבא היה מפולין,” תיקנה אותי אמא, היא נהייתה עצוּבה לרגע, אבל ,ישר זה עבר לה והיא הלבישה לי את אחת הנעליים והתחילה לשרוך . אני שתקתי. כבר הבנתי שכלוּם לא יעזור . אמא לא ידעה מהחיים שלה. היא אף פעם לא היתה בבית יהודי ווהלין. אף פעם לא הסבירו לה. ובשבילה הנעליים הם סתם נעליים וגרמניה היתה בכלל פולין. אז נתתי לה לנעול לי אותן  ושתקתי. לא היה שום טעם בלספר לה ולעשות אותה עוד יותר עצוּבה.

אחרי שאמרתי עוד פעם תודה ונתתי נְשיקה על הלֶחי, אמרתי שאני הולך לשחק. “רק בזהירוּת”, הא!”  צחק אבא מהכוּרסא בסלון, “אל תגמור את הסוּליות בפעם אחת.”  הסתכלתי עוד פעם בנעלי העור החיוורות שעל הרגליים שלי. הסתכלתי עליהם ונזכרתי בכל מה שהזקן שחנק אמר שצריך לזכור. נגעתי עוד פעם בפסים של האדידָס ונזכרתי בסבא שלי מהקרטון. “הנעליים נוחות לך?”  שאלה אמא. “בטח שהן נוחות לו’” אמר לה אחי במקומי, “הנעליים האלה זה לא סתם איזה המְגַפֵּר, זה בדיוק כמו הנעליים של קרויף.” הלכתי לאט-לאט לכיווּן הדלת, על קצות האצבעות, משתדל לשים על הנעליים כמה שפחות משקל ככה הלכתי בזהירוּת עד לגן הקופים. בחוץ, הילדים מ”בורוכוב” עשו שלוש קבוצות: הולנד, ארגנטינה וברזיל. בדיוק בהולנד היה חסר להם שחקן, אז הם הסכימו לצרף אותי, למרות שאף עם הם לא מצרפים ילדים שלא מ”בורוכוב”.

בהתחלה של המשחק עוד זכרתי להיזהר לא לבעוט עם השפיץ, בשביל לא להַכאיב לסבא, אבל כשעבר קצת זמן  שכחתי, בדיוק כמו שהזקן בבית ווהלין אמר ששוכחים, ואפילו  שַׂמתי גול מַכריעַ בוולֶה מהאוויר. רק שאחרי המשחק נזכרתי עוד פעם, והסתכלתי עליהן. פתאום הן נהיו נורא נוחות, וגם יותר קפיציות כאלה, הרבה יותר משנראו בקוּפסה. “איזה וולֶה זה היה, הא?” הזכרתי לסבא בדרך הביתה, “השוער לא ידע מאיפה זה בא לו.” סבא לא אמר כלום, אבל לפי הדריכה יכולתי להרגיש שגם הוא מרוּצֶה.