****** אחרי היאוש, אורי קליין
על הסרט ״אור״
https://www.haaretz.co.il/gallery/1.999817
מעוּבד

קשיחוּת ואומץ הם המאפיינים הבולטים ביותר של “אור”, סרטה העלילתי של קרן ידעיה. אור (דנה איבגי) היא ביתה המתבגרת של רותי (רונית אלקבץ). רותי היא זונה. אור לומדת בתיכון, אך לא תמיד מתפנה ללכת לבית הספר. לעתים קרובות היא מעבירה את הבוקר בשיטוט ברחובות תל אביב ובחוף הים, אוספת פחיות משקה ובקבוקים ריקים כדי לפדות אותם תמורת כסף בסופרמרקט. זאת לא העבודה היחידה שלה: אחר הצהריים היא שוטפת כלים במסעדה, ובערבים מנקה את חדר המדרגות בבניין שבו היא גרה עם אמה. ואלה לא כל הדרכים שבהן היא מממנת את שכר הדירה שלהן.

בתחילת הסרט אוספת אור את רותי מבית החולים שבו היתה מאושפזת. היא מביאה לה מנת פלאפל וסוודר. “חיכיתי המון זמן”, מתלוננת האם, כאילו היתה ילדה ששכחו לאסוף אותה מבית הספר. הסצינה הזאת מבהירה לצופים שבתא המשפחתי שמורכב משתי הנשים האלה, אור היא זו שמטפלת ברותי. אבל קל מדי לומר שבביתן של רותי ואור התהפך סדר העניינים המסורתי. החיים אינם פשוטים או סכמטיים כל כך, בוודאי לא בסרטה של קרן ידעיה.

אור היא עדיין ילדה, עוד לא לגמרי אישה, וזה מה שהופך את דמוּתה לשוברת לב כל כך, בעיקר ככל שעלילת הסרט מתקדמת ואור לכאורה מתבגרת (המראה שלה לקראת סוף הסרט, יושבת כך סתם בבית קפה בבוקר תל-אביבי, מאופרת ולבושה בשמלה שאמורה לבגר אותה, הוא התמונה העצובה ביותר ביצירה). רק לעתים נדירות נראה על בד הקולנוע דיוקן כה אמין וכה נוגע ללב של נערה מתבגרת.

אור איננה אם. היא נערה צעירה שנקלעה (=שנכנסה לא בכוונה) למצב שבו היא חייבת לעשות כמיטב יכולתה, והמֵיטב שלה הוא לא תמיד נכון ולרוב גם לא מספיק. אבל ידעיה מצליחה להבליט, בעזרתה של איבגי, את היציבות וההגינות הבסיסיות שמאפיינות את דמותה. היא פשוט בן אדם טוב, ואנו מקווים שהטוב הזה יעמוד פעם לזכותה ויעזור לה להיחלץ.

אור צובעת את שערה של רותי, מתקלחת יחד עמה (ובתוך כך מכבסת את בגדיהן במי המקלחת), מביאה לה אוכל משכנה שמתגוררת באותו בניין, ומסדרת לה עבודה כעוזרת בית אצל אמה של אחת הבנות שלומדת אתה בבית הספר. באחת הסצינות המדוּייקות והחריפות ביותר בסרט, עוברת רותי ראיון אצל אותה מעבידה בפוטנציה, שמלמדת אותה כיצד לתת אוכל לכלב שלה; המבט המאוּפק על פניה של רונית אלקבץ, שחקנית שאינה ידועה באיפוּק שלה, הוא שיא הופעתה בסרט הזה. אור רוצה למנוע מאמה (=אמא שלה) בכל דרך אפשרית לחזור לזנות. אבל כפי שהוּצגה גם בסרטים אחרים שעסקו בנושא הזה, הזנוּת איננה רק פרנסה, היא גם התמכרוּת, וסרטה של ידעיה מציג אותה במלוא הקושי והמוּרכבות שלה.

לכאורה שום דבר אינו קורה בסרט, המתאר את שיגרת חייהן של אור ואמה - אבל כמוּבן, הכל קורה בו. החיים קורים בו. והם שמובילים את אור אל המקום שבו הסרט נגמר והיא חיה את חייה.

את הסוף הזה ניתן לפרש כסימן של תבוּסה וייאוש, אבל לא רק כך, וזה מה שעושה את הסרט למוּרכב הרבה יותר. הסוף הזה מעיד על תבוּנתה ועל נדיבוּתה של ידעיה, וגם מוכיח עד כמה היא מעוּרה היטב (=מכירה ומוּדעת ) בהיבטים השונים של השיח הפמיניסטי העכשווי, שמוּעלים לדיון בסרט באופן פתוּח ועדין, כמעט בלי מגמתיוּת ודידקטיוּת.

בחירותיה הצוּרניות של ידעיה אמיצות לא פחות מבחירותיה התסריטאיות. אין הרבה יוצרי קולנוע במקומותינו, בתחום העלילתי וגם התיעוּדי, שחושבים לא רק על תוכן אלא גם על צוּרה. ידעיה, בסרטה העלילתי הארוך הראשון, מתגלה כמי שיודעת שאי אפשר להפריד בין השניים, ולכן הופעתה בזירה הקולנועית המקומית חשוּבה כל כך. המצלמה בסרט לא זזה אפילו פעם אחת. כל שוט (=תמונה) מצוּלם מזווית סטאטית אחת, והקומפוזיציות נדמות לעתים מקריות, מאוּלתרות. אפשר לומר שהבחירה הזאת מסמנת את המבוי הסתוּם שבו נמצאות אור ואימה, אבל גם זה יהיה קל מדי: בחירות סגנוניות מוּצלחות פועלות במישור מוּפשט (=אבסטרקטי), כמעט לא מוּדע, ובחירותיה של ידעיה ב”אור” מעניקות (=נותנות) לסרט צוּרה ומבנה שהם הגוּת (=מחשבה) ורגש צרוּפים.

הסרט גם אינו מלוּוה במוסיקה. המוסיקה היחידה שנשמעת בוקעת (=יוצאת) ממקורות שנמצאים בסרט עצמו. בסצינה האחרונה של הסרט, שעטוּפה במוסיקה האינטנסיווית והמונוטונית של מסיבה, מתגלה עד כמה הבחירה הזאת נכונה. המוּסיקה הזאת סוגרת על אור ותוקפת אותה. באותו אופן היא סוגרת על הצופים.

זה הסרט הראשון של קרן ידעיה ויש לה הכישוּרים הדרוּשים להיות ליוצרת רבת חשיבוּת. אבל היא לא היחידה שמתגלה בסרט הזה. דנה איבגי, שכבר הופיעה בכמה סרטים, נושׂאת את הסרט על כתפיה וממלאת אותו. פניה הם מפה של רגש ומחשבה, ובכל סצינה הם מצליחים להביע בו-בזמן נחישוּת והיסוּס, אומץ ובהלה, הנאה מהחיים - חיוּך פתאומי מאיר את פניה - וגם הכרה מיידית בזמניוּתה של ההנאה הזאת. זו הופעה שיש בה התבוננוּת מרחוק בדמוּתה של אור, אך גם הזדהוּת עמה, ובכך היא משרתת באופן מוּחלט את חָזונה של ידעיה, שיצרה את אחד הסרטים הישראליים הטובים והחשובים ביותר של העת הנוכחית.