****** 1945: פריס בסוף הקיץ, בגן הלוקסמבורגי
מתוך “הזיקית והזמיר”
בנימין תמוז
חלק א
אחרי ארוחת הצהריים קראו לי לבוא למשרד והעלו אותי על מאזניים. משקלי קרוב לשישים קילוגרמים וחסרים עוד שבעה כדי שאחזור למה שהייתי לפני שלוש שנים ותשעה חודשים. במילים אחרות: אם אוסיף על משקלי שבעה קילוגרם, אהיה אותו אדם שהייתי לפני שלוש שנים ותשעה חודשים ואף אחד לא יהיה חייב לי דבר.
“תסלח לי,”יאמר המפקד,”הרי החזרנו לך את מה שלקחנו, מה אתה עוד רוצה?”
כשיצאתי מן המחנה היה משקלי שלושים ושבעה קילו. כשהגעתי לבית החולים היה משקלי ארבעים וחמישה, והיום אמר לי הרופא שאני משוחרר, ופקיד של הג‘וינט נתן לי שלושים אלף פראנקים, ובשעה שלוש וחצי אחרי הצהריים יצאתי לרחוב והתחלתי ללכת.
זהו, למעשה, כל מה שהייתי רוצה לספר, אם ישאלו אותי איך היה. מי שרוצה לדעת פרטים יכול לחשוב מה שהוא רוצה. אין סיכוי אחר. לעת עתה אני גמרתי. עכשיו אני חושב שאני רוצה להתחתן עם מישהי, שתעזור לי לא לדבר. היא צריכה להיות מאלה שלא היו שם. היא גם צריכה להסכים להתחתן אתי. מדוע, אינני יודע בדיוק. אני מקווה שיהיו לה סיבות.
אחר כך קרה לי דבר יפה. ניגשתי לבית-קפה וביקשתי חמש סיגריות. נתתי שטר של חמש-מאות פראנק ונתנו לי עודף והאישה אמרה מֶרסי, מִסיֶה. כאילו כלום. לקחתי את הסיגריות והלכתי קצת הלאה ובבית-קפה אחר קניתי גפרורים וכבר הייתי פחות מתוח. שמתי על השולחן כמה מטבעות והלכתי הלאה ועישנתי. במשך שלוש שנים וארבעה חודשים ועשרים ושניים ימים לא יכולתי לעשות אף פעם מה שעשיתי עכשיו בקלות כזאת; יחסית, כמובן. עדיין זה לא קל, אבל זה יסתדר. עוד יום, עוד שבוע-שבועיים וזה בוודאי איך שהוא יסתדר ולא יראו כלום. שלוש שנים הם אלף ותשעים וחמישה יום. ארבעה חודשים הם מאה עשרים ושניים יום! ועוד עשרים ושניים ימים הם בסך הכול אלף ומאתיים ושלושים ותשעה ימים. עדיין אין לי ראש לעשות את החשבון כדי לדעת כמה שעות זה בסך הכול. כשאכנס למשרד הג’וינט בפעם הבאה אבקש מן הפקידה לעשות בשבילי את החשבון. יש לה שם מכונת חשבון והיא תעשה את זה בשבילי.
אני מספר עכשיו את הסיפור שלי. העיפרון עובד בסדר.