****** 1945: פריס בסוף הקייץ, בגן הלוקסמבורגי
חלק ב
יש פה על יד גן לוקסמבורג, איש אחד שצולה ערמונים על גחלים, וקניתי אצלו חבילה של ערמונים חמים ונתתי לו שטר של מאה פראנק. הבטתי עליו לראות אם ייתן עודף. והוא הביט עלי. ייתכן שמחיר הערמונים יותר ממאה, והוא חיכה לכסף נוסף. אבל כנראה שהביט עלי וחשב: אולי הוא לא יודע כמה עולים ערמונים ולא יבקש עודף. האיש הזה הרגיש שבאתי מרחוק. אמרתי לעצמי: שיהיה לו לבריאות, והלכתי. חבל היה לי. לא על הכסף, אלא על כך ששום דבר לא השתנה אצלו. רק אצלי הכל השתנה קצת. הלכתי לגן וישבתי על ספסל והתחלתי לאכול ערמונים חמים. הייתי די מאושר. לא כל יום בן אדם יושב בגן לוקסבורג ואוכל ערמונים, כמו ברומאן צרפתי. אני את רומנים האלה קראתי בתרגום פולני ואף פעם לא חלמתי שאהיה בפריס ואוכל ערמונים בגן לוקסמבורג. אבל גם על דברים אחרים לא חלמתי, והם בכל זאת באו. סימן, שמה שלא חולמים עליו דווקא מתגשם, פחות או יותר, ומה שכן חולמים עליו, זה עניין אחר לגמרי. והינה אני חולם עכשיו על אישה שאתחתן איתה: אני מניח, לפחות תיאורטית , שבעולם הכל אפשרי. יש לי קצת הוכחות.
זה היה ההומור שלי. אני אומר “קצת הוכחות” ואני בטוח שאמרתי בדיחה טובה. בדיחות זה עניין של טעם, והטעם שלי לא בדיוק אוניברסיטאי בשנים האחרונות.
אבל באמת הייתי מאושר אחרי הצהריים בגן. יש שם עצים, ובכיס היו לי יותר מעשרים ותשעה אלף פרנק ובתוך נייר העיתון היו עוד כמה ערמונים ובכיס החזה של המעיל היו ארבע סיגריות וברחוב לָה-בואֶסי יש משרד של הג’וינט, ובעלה האלמן של דודתי אמר כמה פעמים שאם אהיה בצרות גדולות, שלא אחשוש מלבוא אליו. הרבה להציע אין לו, אבל הוא גר בחדר ויקבל פנסיה מהחודש הבא. הוא רוצה לנסוע לפלשתינא, כי ייתכן שבנו עדיין חי שם. בקרוב יבררו את זה בשבילו. אולי גם אני אסע לפלשתינא, ואולי לאמריקה, ואולי אשאר כאן. בכל אחד מן המקומות האלה אצטרך ללמוד שפה חדשה, אז מה ההבדל?
זו הייתה גם כן בדיחה. כי ידוע שהיהודים צריכים עכשיו לנסוע לפלשתינא. אומרים שיש שם עודף נשים. עוד בדיחה. אני, כנראה במצב רוח מרומם. לא פלא. אחר במקומי היה יוצא במחולות, אלא שאני לא יודע לרקוד. בדיחה רביעית או חמישית תוך כמה דקות. זה לגמרי לא רע במצבי.
הערב אני הולך לעשות חזירות גדולה. אני אכנס למסעדה שמוכרים בה ארוחות של השוק השחור, דג מלוח בחומץ, בשר מטוגן, אגסים מבושלים בסוכר, ואני אוכל עד שאתפוצץ. הרופא אמר שמותר לי עכשיו לאכול כמה שאני רוצה. חבל שאין כאן בפריס אף אחד מאלה שהיו איתי בצריף. היינו אוכלים יחד והיינו מתפוצצים מצחוק. בדיחה כזאת עוד לא המציאו, אבל אנחנו היינו מבינים זה את זה. זו תהיה חגיגה עצומה, למרות שאינני מרגיש תיאבון מיוחד. אבל זה בכלל לא חשוב. חוץ מתיאבון יש עוד סיבות שבגללן אדם רוצה להתחזר. הרוסים, יש להם פתגם טוב. הם אומרים: “בן אדם הוא לא חזיר. בן אדם אוכל הכול.” אם תשאלו אותי, זה נכון.