****** 1945: פריס בסוף הקייץ, בגן הלוקסמבורגי
חלק ג

מהספסל שלי אני מביט כל הזמן על אישה אחת שיושבת על כיסא ומעצבנת אותי. יש לה שני ילדים והם משחקים על הדשא
מ א ח ו ר י ה, והיא אפילו לא מביטה אחורנית. אפילו פעם אחת לא הסתכלה אחורנית. היא יושבת ומעשנת סיגרייה וקוראת בספר. אחרי זמן מה אני מרגיש שהיא מכריחה אותי לשמור על הילדים שלה, במקום שהיא בעצמה תשגיח עליהם. כל הזמן אני יותר ויותר מתמלא כעס עליה רוצה לצעוק: “בהמה שכמותך, למה את שקטה כל כך? ומה תעשי אם יסחבו לך אותם עכשיו?” כמעט שצעקתי ממש. ואז הוצאתי עוד סיגרייה מכיס החזה של המעיל שלי, והוצאתי את הגפרורים מן הכיס הימני. אבל כשהדלקתי את הסיגרייה, עדיין עקבתי בעיני אחרי הילדים. רק אחרי ששאפתי כמה לגימות עשן חזרתי לגן לוקסמבורג ועזבתי את הילדים לנפשם וראיתי בראי—שלא היה שם—איך פושט על פני חיוך של אידיוט. ככה הייתי מחייך במחנה כשהייתי סופג מכות בפרצוף. ובגלל החיוך הזה הייתי מקבל תוספת, בדרך כלל. כאן לא עושים לי כלום. שני שוטרים כחולים מסתובבים אומנם כל הזמן ליד הגדר, מדברים צרפתית, אבל לא מביטים עלי. אם ייגשו ויישאלו שאלות, יש לי כרטיס אדום עם התלוש שלי, ואני אראה להם מיד. ייקראו מה שכתוב שם ויחליטו מה לעשות. בג’וינט אמרו לי שלא יהיו שום בעיות. מעכשיו אני כמו מלך. התעודות לא מזוייפות, הנשים לא אכפת להן על הילדים, השוטרים מתבטלים, ואני יכול לשבת בגן עד תשע ושלושים. אחר כך סוגרים כמו שכתוב בשלט. ובתשע ושלושים אני הולך לעשות חיים משוגעים. ובינתיים יש לי תלושי-לינה לשישה שבועות. אומרים שאת התלושים האלה מחדשים בלי קושי, לעת עתה. אל הדוד שלי אלך מחר. שום דבר לא בוער. חוץ ממה שכבר נשרף. זוהי בדיחה שישית, אם אינני טועה. ברור שהיום אני במצב רוח נהדר.

כשנכנסתי לגן, לפני כמה שעות, ידעתי שאני רוצה לכתוב. עיפרון יש לי ונייר לקחתי מלוח המודעות השחור שעל יד בית-הכיסא הציבורי. אני חושב שאלה היו מודעות של העירייה. הבטתי לכל צד וברגע המתאים תלשתי חמש מודעות ותחבתי אותן לכיס הפנימי של המעיל. עכשיו אני כותב על הצד השני של המודעות. הנייר הזה יספיק לי לסיים את כל הסיפור כולו. שלוש שנים וארבעה חודשים כתבתי רק בראש; עכשיו אני כותב ממש, ואפשר לראות ברור שכשרון הכתיבה שלי העלה קצת חלודה. לפני המלחמה היה ברור לכולם שנועדתי להיות עיתונאי. גם אני האמנתי בזה. עכשיו לא כל כך ברור לי מה צופן לי העתוד הוורוד והמזהיר שלי. נחיה ונראה. עם שישים קילו אפשר לחיות לפחות עוד שלוש שנים וארבעה חודשים; ועם קצת מזל אפשר להגיע לגיל-התפגרות די נורמאלי.

אינני יודע מה השעה עכשיו, אבל נדמה לי שעוד מעט תשקע השמש, כי בקיץ היא שוקעת מאוחר. אולי עכשיו כבר קרוב לתשע ועוד מעט צריך יהיה לקום ולהסתלק. נדמה לי שאחרי ככלות הכל לא אלך למסעדה. לא רק שאין לי תיאבון, אלא שאני גם עייף נורא. האישה הזאת עם שני הממזרים שמאחוריה סחטה ממני את כל האנרגיה שהבאתי איתי מבית החולים. אני חושב שכאשר אקום מכאן לא אלך למסעדה, וגם לא אל בית-הלינה. בין כה וכה אינני ישן, ובחוץ קייץ ואפשר להסתובב ברחובות. גם בבית החולים לא ישנתי, אבל לא נתנו לצאת. ואם כבר לא לישון, אז מוטב להיות על הרגליים ולא במיטה. כשאני על הרגליים אני יכול לפזר את המחשבות על פני שטח גדול.

אני יודע על מה שאחשוב בלילה, אז מוטב אולי שארשום את זה עכשיו על הנייר. כי אחרי הלילה אני שוב אתחרט ואחליט לשתוק. ודווקא ברגע זה יש לי אפשרות לקשקש. זה בנוגע לחיות האידיוטי שלי. כלומר, בנוגע למכות בפרצוף. בעצם זה קשור לאבא שלי. זה קצת מסובך, כי זה התחיל דווקא עם אמא. כשהייתי תינוק אמא שלי הייתה מלטפת ומנשקת אותי. בעיקר בפנים שלי. אבל אחר כך, אחרי גיל מסויים, זה נפסק, כמובן. האיש היחיד שהוסיף לגעת בפרצוף שלי היה אבא. כשהייתי עושה משהו גרוע במיוחד הייתי סופג ממנו סטירת לחי, כמו שמקובל בכל משפחה. אני את אבא שלי אהבתי מאוד, וכמבון שאחרי קבלת סטירה הייתי פורץ בבכי. ואל מי הייתי פונה לעזרה? כמובן של האדם הכי קרוב והכי אוהב, אל אבא. כשהוא היה מפליק לי בפרצוף, הייתי אני ורץ בבכי ונצמד אליו ומחבק אותו בכל כוחי. והוא, לא הייתה לו ברירה וגם הוא היה מחבק אותי, אף על פי שהיה ממשיך לרטון איזה דברי מוסר.