****** 1945: פריס בסוף הקייץ, בגן הלוקסמבורגי
חלק ד
לבסוף, כשהייתי כבר בחור מגודל, חדל אבא להרביץ לי בפרצוף. שלוש או ארבע שנים אף אחד לא נגע בפנים שלי. ואז באה פתאום המלחמה ואחרי כשנה וחצי באו המחנות. וכבר במחנה הראשון קרה לי מקרה שאחד השומרים תקע לי אגרוף. בפעם ההיא, הראשונה, עדיין לא הבינותי מה שקרה לי. אולי מפני שזה היה אגרוף ולא כף-יד פשוטה, כפי שהייתה הטכניקה של אבא שלי בסטירות לחי. אבל בפעם השניה והשלישית, והמי יודע כמה, ניצנץ לי הרעיון בראשי, שהנה ש ו ב מ י ש ה ו נ ו ג ע ל י ב פ נ י ם ש ל י. מישהו עושה לי בדיוק מה שאבא עשה לי. ובמשך הזמן, כשהייתי כבר חצי מת מרעב ומעייפות ומטמטום, היה ברור לי שאבא שוב חי ושוב הוא נוגע בי. ואז התחיל החיוך האידיוטי לעלות ולשבת לי על הפנים. ובזכות החיוך היה אבא מוסיף לי מכות. ובאותו הזמן גם ידעתי — כי לא הייתי מטומטם עד כדי כך שלא אדע — שלפני לא עומד אבא הטוב, העצבני, המתוק, אבא האהוב שלי, אלא איזה חיה שיש לה כף יד ממש כמו לבן-אדם. מין פטנט מיוחד מתוצרת גרמניה.
פעם קרה משהו מיוחד. הפטנט הגרמני לא רק היכה אותי אלא גם ירק לי בפרצוף באותו מקרה הוא ירק פעמיים. בפעם הראשונה זה פגע במצח ובפעם השנייה בפה שלי. אילו העזתי לנגב את הרוק הייתי מקבל כדור בראש, כמו שקרה במחנה שלנו זמן מה לפני כן. אז לא ניגבתי את הרוק והוא נזל ונכנס לי לפה. רוק של מישהו בפה שלך זה עניין אינטימי מאוד. אתה בא במגע עם הבן אדם,אתה טועם את את הטעם הפנימי של גופו. אתם ידידים בנפש, גוף אחד ונשמה אחת. מי שלא מבין את זה, כדאי לו להתאמץ ולהבין. מפני שאם את זה לא תבין, אין לך סיכוי לדעת דברים די מזופתים. בכל אופן הגיע המצב לידי כך, שכבר לא ידעתי אם אני מוכן להרוג את החייה שלפני, או שאני מאוהב בה, מפני שדעתי נטרפת עלי.
נדמה לי שהסברתי די ברור למה הייתי מחבק את אבא שלי כל פעם שהיכה אותי. ואם לא הבנתי את זה כשהייתי ילד, הרי שבמחנה נתברר לי העניין לגמרי. במחנה ישבו אלפי יהודים, שכל ימי חייהם התפללו לאלוהים שלהם ובטחו בו. גם כשהלכו למחנות ולגאזים לא חדלו להאמין בו ולהתפלל אליו. אבל היו בינינו כמה חכמים שהיו כועסים מאוד כשראו יהודי שוכב על הדרגש שלו, כולו מלא דם, לאחר שהוחזר מעינויים במשרד, והוא לוחש איזה שמע ישראל, או משהו כזה. ואז החכמים שלנו היו צועקים עליו ואומרים “טיפש מחורבן, למה אתה בכלל מדבר איתו, עם האלוהים הזקן הזה שלך, שזרק אותך לכלבים?”
ומצד שני, ברגעים שבהם היה מתעורר בי רצון לפרוץ על עבר החייה הגרמנית ולהתנפל עליה בחיבוקים, ידעתי שדעתי נטרפת עלי.
הדברים הגיעו לידי כך, שהמעגל “אני — אבא — הגרמני” היה מסתובב לי בראש כמו קרוסלה. לא ידעתי אם אני שונא את אבא, פני שהוא עשה לי אז מה שהגרמני עושה לי עכשיו; או שאני אוהב את הגרמני, מפני שהוא עושה לי עכשיו מה שאבא עשה לי אז.
ולאט לאט התחלתי אני לצאת מתוך המעגל המשולש הזה, והייתי לבדי, ויכולתי להתבונן בעצמי כמו מן הצד. ומה שראיתי לה היה אדם מסויים אלא משהו כמו תהליך. בהתחלה היה אדם. אחר כך נתנו לו מכות והוא נעשה מין אינוָואליד. אחד כך נעשה מין פצע, בסך הכל. ולבסוף, כשירקו עליו והשתינו עליו והחריאו עליו, נעשה מין בור-שופכין, משהו כמו בית כיסא. בית כיסא עם חיוך. החיוך הזה הוא מה שנשאר מהבן אדם.