****** 1945: פריס בסוף הקייץ, בגן הלוקסמבורגי
חלק ה
את הדרך מן המחנה עד פריס, אחרי השיחרור, עשיתי בחברת איש אחד שהיה הפילוסוף של המחנה האחרון שלי. על העגלות, בקרונות הרכבת ובמכוניות של כל מיני צבא היינו שוכבים בשקט ולא מדברים אף מילה. אבל בלילות, כשלא יכולנו לישון, היינו מדברים. לא זה אל זה אלא כל אחד אל עצמו, בקול רם. כמו שני מצורעים שסוחטים את המוגלה בתקווה שהכאב יפחת. ולילה אחד גמרנו לדבר, שנינו בבת אחת. איננו חושב שהוא שמע את סיפורי. אני בוודאי שלא שמעתי את סיפורו, מפני שכל הזמן צעקתי. אבל כשהשתתקנו אמרתי לו: “אתה פילוסוף, אז תגיד לי, איך נפטרים מזה? איך מתנקים מכל הטינופת הזאת ואיך חוזרים אל החיים?”
הוא חשב הרבה זמן. לא מפני שחסרו לו תשובות, אלא מפני שהיה עייף. ולבסוף אמר: “אפשר לנסות. למשל, אם יש לך שן כואבת, עוקרים אותה. זה יכאב שבוע שבועיים ואחר כך אתה שוב בלי כאבים. ובלי שן אפשר לחיות, אף על פי שהשן היא שלך, חלק ממך, ואם גם זה לא עוזר, תנסה להקיא. רק אל תקיא הכל, כדי שיישאר ממך משהו.”
ולי נדמה, שאם אנסה לעקור את זה כמו שן, אנסה להקיא, אז יחד עם השן ויחד עם כל הצואה אני אעקור ואקיא גם את המעיים שלי ואת הביצים ואם הלב ואת הנשמה. הכל בפנים רקוב ואינני יודע אם יישאר משהו שיהיה מסוגל לקום וללכת.
זה מה שקורה איתי. בייחוד בלילה. אני אפילו לא הגעתי עדיין למדרגה, שבה אוכל לומר למישהו: “הינה כאן זה כואב. תרפא לי את זה. “אני עדיין באותו מקום של ההתחלה, במעגל המשולש ההוא. ועדיין לא ברור לי מה אני רוצה ממי, ומה יש לי נגד מי, ואת מי אני חייב להרוג, ואת מי אני רוצה לרצוח, ועם מה אני הולך להישאר ביום שיקומו המתים לתחייה, ואם המתים בכלל יקומו לתחייה, ולשם מה, בעצם?
וזו רק דוגמא אחת.