*** רבין מת
אתגר קרת
מתוך “או-טו-טו”

אתמול בלילה רבין מת. דרסה אותו וֶספָּה עם סירה. רבין מת על המקום, הנהג של הוֶוספה נפצע קָשה ואיבד את ההכרה, ובא אמבולנס ולקח אותו לבית חולים. ברבין הם לא נגעו אפילו, מרוב שהיה מת ושאי-אפשר היה לעשות כלום. אז אני וטירָאן לקחנו אותו וקברנו אותו אצלנו בחצר. אחרי זה בכיתי. וטירָאן הדליק לעצמו סיגריה, ואמר לי שאני אפסיק, כי זה מעצבן אותו שאני בוכה. אבל אני לא הפסקתי, ואחרי דקה גם הוא בכה. כי כמה שאהבתי את רבין, הוא אהב אותו אפילו יותר. אחר כך הלכנו לבית של טירָאן, ובחדר מדרגות חיכה שוטר שרצה לעצור את טירָאן, כי הנהג של הווספה עם הסירה, שחזר כבר להכרה, הלשין לרופאים בבית חולים שטירָאן הרביץ לו בקַסדה עם לום. השוטר שאל את טירָאן למה הוא בוכה וטירָאן אמר לו “מי בוכה? יא, שוטר-פאשיסט-מניאק. “והשוטר הוריד לו כאפה, ואבא של טירָאן יצא, וביקש את הפרטים של השוטר, והשוטר לא הסכים לתת, ותוך חמש דקות כבר יצאו אולי איזה שלושים איש. והשוטר אמר להם שיירגעו, והם אמרו לו שהוא בעצמו יירגע, והתחילו דחיפות, וכמעט נהיה עוד פעם מכות. בסוף השוטר הלך, ואבא של טירָאן הושיב את שנינו בסלון שלהם, נתן לנו ספרַייט, ואמר לטירָאן שיסביר לו מה קרה, מהר, לפני שהשוטר חוזר עם תגבורת. וטירָאן אמר לו שהוא הרביץ למישהו עם לום, אבל לאחד שהגיע לו, ושההוא הלשין במשטרה. ואבא של טירָאן שאל על מה בדיוק הגיע להוא, ואני ישר ראיתי שהוא כועס. אז סיפרתי לו שהזה עם הווספה התחיל, כי קודם הוא עלה עם הסירה על רבין, ואחר כך קילל אותנו, וגם נתן לי סטירה. ואבא של טירָאן שאל אותו אם זה נכון. וטירָאן לא ענה, אבל עשה כן עם הראש. ראיתי עליו שהוא מת לסיגריה אבל מפחד לעשן ליד אבא שלו.

את רבין מצאנו בכיכר. איך שירדנו מהאוטובוס ראינו אותו. הוא היה אז עוד גור, ורעד מקור. אני וטירָאן ועוד ילדה אחת שפגשנו שם, מצופֵי צָהֲלָה, הלכנו לחפש לו חלב, אבל באספרֶסו-בָּר לא רצו להביא לנו, ובבורגר-ראנץ‘ לא היה להם כי הם מקפידים על כשרות. בסוף מצאנו מיני-מַרקֶט בפרישמן שנתן לנו שקית וגם קופסה ריקה של קוטֶג‘ ואנחנו מזגנו לו את החלב והוא שתה את הכל בשלוק. והצופה מצָהֲלָה, שקראו לה אבישָג, אמרה שאנחנו צריכים לקרוא לו שָלום, כי רבין מת למען השלום, וטירָאן עשה עם הראש כן, כן, וביקש ממנה את הטלפון שלה, והיא אמרה לו שהוא דווקא חמוד אבל שיש לה חבר חייל, ואחרי שהיא הלכה, טירָאן ליטף את הגור ואמר שבחיים לא נקרא לו שלום כי שלום זה שם של תימָני, ושנקרא לו רבין, ושגם ההיא מצדו יכולה ללכת להזדיין עם החייל שלה, כי אולי הפנים שלה יפות, אבל הגוף שלה עקום לגמרי.

אבא של טירָאן אמר לטירָאן שיש לו מזל שהוא קטין, אבל שהפעם אולי גם זה לא יעזור, כי להרביץ עם לום זה לא לגנוב מסטיק במכולת. וטירָאן המשיך לשתוק, ואני הרגשתי שהוא הולך לבכות עוד פעם. אז אמרתי לאבא של טירָאן שהכל בגללי, כי כשרבין נדרס אני קראתי לטירָאן, ואמרתי לו על רבין. והנהג של הווספה, שבהתחלה דווקא היה נחמד והצטער, שאל אותי מה אני צועק. ורק כשהסברתי לו שלחתול קוראים רבין, רק אז הוא התעצבן ונתן לי סטירה. וטירָאן אמר לאבא שלו “החרא הזה לא עצר בעצור, דרס לנו את החתול, ועוד אחרי זה הביא לסינַי סטירה, מה רצית, שאני אשתוק לו?” ואבא של טירָאן לא ענה והדליק לעצמו סיגריה, ובלי לעשות מזה עניין, הדליק לטירָאן אחת גם. וטירָאן אמר שהכי טוב שאני אתחָפֵף הביתה עכשיו, לפני שהשוטרים באים, ככה שלפחות אני לא אהיה בעסק. ואני אמרתי לו שזה לא מתאים. אבל גם אבא שלו התעקש.

לפני שעליתי הביתה עצרתי לרגע ליד הקבר של רבין וחשבתי על מה היה קורה אם לא היינו מוצאים אותו, על איך החיים שלו היו נראים אז. אולי הוא היה קופא מקור, אבל רוב הסיכויים שמישהו אחר היה לוקח אותו הביתה, ואז הוא גם לא היה נדרס. הכל בחיים זה שאלה של מזל. אפילו רבין המקורי, אם אחרי ששרו שיר לשלום במקום לרדת ישר מהבמה היה מחכה קצת, הוא היה עוד חי, ובמקום זה היו יורים בשמעון פֶרֶס, ככה לפחות אמרו בטלוויזיה, או שאם להיא בכיכר לא היה חבר חייל והיא כן היתה נותנת לטירָאן את הטלפון, והיינו קוראים לרבין שלום, אז גם ככה הוא היה נדרס אבל לפחות זה לא היה נגמר במכּות.