רקוויאם לנעמן
פרק 22, חלק ב’

פחות מחמישה חודשים לאחר הפסח פרצה מלחמת העולם השניה, ובין האביב לסתיו של אותה שנה הספיק עובד לסיים עיסקה גדולה של רכישת אדמות, וקנה לעצמו מאה ועשרים דונם של מטעים ואדמת סלעים מחוץ למושבה זכרון יעקב, בשיפולי גבעה המשקיפה על וואדי מילק.
היו שם קצת גפנים, הרבה עצי תאנה ורימון, משוכות־צבר עצי שיטים וחורבה ערבית עתיקה, גובלת בשביל־החמורים שלמרגלות הגבעה.
באביב, כשפתח עובד במשא ומתן לקניית הקרקע, היתה שם פריחה פראית של רקפות, כרכומים, כלניות ושפעת עשבי־בר; ובסתיו, כשנחתם החוזה ופרצה המלחמה, היה רוב השטח מוכה שידפון (=יבש) צהוב ואפור. אבל עובד לא הצטער על כך. בין כך וכך נועדה האדמה לפרצלציה, כדי למכור אותה לקבלנים שיבנו עליה שכונת־וילות. החקלאות היא עניין בשביל סבא אפרים, אמר עובד לרחל אשתו.
אבל דוקא כשפרצה מלחמת העולם השניה משך סבא אפרים את ידיו מן החקלאות והיה יושב ספון בביתו ומאזין לרדיו וקורא בעיתונים.
״מה אמרתי לך אז, באלכסנדריה?״ היה אומר לרבקה אשתו בתרועת נצחון.
אלא שרבקה לא זכרה, והיה נחוץ להביא את הרצל אל החדר, כדי שיעיד.
״נו, הרצל, מה אמרתי באלכסנדריה, כשהיתה להם מלחמה ראשונה?” האיץ אפרים בבנו.
וכאשר נתברר כי גם הרצל לקה בשיכחה, הזכיר להם אפרים את ליקחו מאז:
״כבר אז אמרתי לכם שהישוב נחלק לפועלים ולאיכרים. עכשו המה קוראים לזה סוציאליסטים ופשיסטים. אני ואתם - פשיסטים, ואלה שאוכלים על שלחן הקרנות הלאומיות המה סוציאליסטים. ומה מעשיהם של אלו ואלו? באה אניה של יהודים, פליטים מאירופה, והאנשים מבקשים להכנס לארצנו ולמצוא להם מקלט. בא הצבא הבריטי ויורה על האניה. היטלר יורה על הפליטים באירופה והבריטים יורים עליהם באסיה. הלכו אנשינו, שקוראים להם פשיסטים, ופוצצו משטרה בריטית בחיפה. לא נשא הדבר חן מלפני אנשינו הסוציאליסטים, ומיד תפסו כמה פשיסטים והלשינו עליהם לפני האנגלים וכלאו אותם במחנה ריכוז באפריקה. והרי זה בדיוק מה שעשו הפועלים לאנשי ניל״י במלחמה הראשונה, ובכן, מי צדק? לא אני?״
“אבל, אבא,״ אמר הרצל, ״את ההלשנות על יהודים אצל האנגלים התחילו אלה שקוראים להם פשיסטים. ומי כמוך יודע.”
״בוודאי,״ קרא אפרים בכעס, ״אבל מיד המה הפסיקו. אהבת ישראל חזקה אצלנו משנאת אחים. עכשו אנחנו כבר לא עושים את זה. רק הסוציאליסטים עושים את זה.״
“והיה להם ממי ללמוד,״ התעקש הרצל.
״אתה תשתוק,״ אמר אפרים.
״כן, אבא,״ אמר הרצל. ״אני אוהב לשתוק.״

עורר־הדין עובד בן־ציון התנדב לצבא הבריטי כדי ללחום בהיטלר, אבל הרצל דודו, שהיה ממשיך להתלבש כאנגלי, נעשה איש סורם של אנשי ״הארגון הצבאי הלאומי״. הוא שיחד שוטרים בריטיים וקנה מהם נשק בשביל הארגון וכן היה מחביא פצועים מאנשי אצ״ל בחצר אביו שבמושבה, גם הביא שמה רופא וגם חפר מחבוא לנשק מתחת למחסנים ולבית האריזה של הפרדס. בבאר הותקן סולם מיוחד ונחפרה מנהרה אלכסונית, שגם בה החביאו נשק ולפעמים גם אנשים.

כשהגיע עובד לחופשה מן הצבא, שכר כמה ערבים מבני הכפר פרדיס, הסמוך לחלקת האדמה שקנה, וציווה עליהם לגדל ירקות על פני הטרשים ובין העצים. ומכיוון שהירקות היו סחורה נדרשת, בבחינת מאמץ מלחמתי, קיבל הקצבה כספית מן הקרנות הלאומיות, וכך צבר, עד לסיום המלחמה, סכום נאה מאותה חלקה, שעתידה היתה להימכר, בבוא השלום, לבניית וילות. אביו, עמינדב, פתח מתפרה למדי־צבא והיה מוכר לבריטים כמויות עצומות של מכנסי חאקי וחולצות חאקי וגרבי חאקי מתוצרת בית החרושת שלו לטקסטיל ומן המתפרה. גם הרצל אחיו סחר עם הצבא, מאחר שנסגרו שוקי התפוזים בעולם, וכן היה מוכר פרי לבתי־ חרושת של ריבה. רק אפרים ישב ספון בביתו, קורא בעתונים ומאזין לרדיו. אחת לשבוע היה הולך לאסיפה של אגודת הפרדסנים, ואם שיחק לו מזלו היה מצליח להשחיל נאום מענייני־השעה ולהוכיח לאנשים שהוא ראה את הנולד כבר באלכסנדריה.