****** פרק 23
חלק ב’

גיבור א׳ לגם מן הקוניאק שבכוסו וסיפר:

״כשהתחילה המלחמה נודע לנו שהערבים מעמיסים רובים ומרגמות על אנייה בנמל איטלקי, אז בדקנו את העניין והתברר שזהו זה. עובדה. אז אמרו לי: אתה נוסע ותראה מה אפשר לעשות. קנינו כמה חליפות עם עניבות וחולצות, התלבשנו פרנג׳י ונסענו לאיטליה. באים, רואים, נכון. יש אניה. עובדה. מה לעשות? קודם כל העמדתי את מוטי בתצפית עשרים וארבע שעות. אברמל׳ה הלך להכין מוקש- עלוקה. שיהיה בריא. תמיד אמרנו: אברמל׳ה היה צריך ללכת להיות פרופסור. ידיים של זהב וראש ברזל. עקשן כמו חמור. אמרתי לו: איך תכין מוקש? אמר לי: סמוך. הלך, לקח עתונים, לקח בקבוק, הביא דטונטור, מילא את הבקבוק חומצה, עטף בעתונים. לא שם פקק בבקבוק. החומצה תצא מהבקבוק והוא עשה חשבון:
שמונה שעות יקח לחומצה להרטיב את העתונים. אחרי שמונה שעות הדטונטור מופעל. יש לך שמונה שעות - אמר לי אברמל׳ה. אמרתי לו: זה מספיק. בלילה שחיתי אל האניה, ואיך שאני בא עשרים מטר ממנה אני צולל, אבל מחזיק את המוקש מעל למים. ואיך שאני מרגיש את הדופן של האניה, אני מצמיד אח המוקש. חוזר בצלילה עשרים מטה יוצא מהמים. חושך. איטליאנוס אחדים עומדים למעלה. גמרנו. באים למלון, יושבים בחלון ומחכים. שעה, שעתיים, חמש שעות. המתח, כמו שאומרים, עולה. שש שעות, שבע שעות, והנה שמונה - איפה התפוצצות, איפה בטיח? כלום. - אברמל׳ה - אני אומר לו - חתיכת פרופסור, איפה ההתפוצצות? אין אברמל׳ה. שותק כמו מת. מתבייש. מחכים. עצבנות. כמעט תשע שעות. כבר התייאשנו, איך שפתאום שומעים בום כזה, שקפצנו מהרגלים. מביטים. האניה, כאלו שום דבר לא קרה. - אברמל׳ה - אני אומר לו - מה שמת במוקש? סלט חצילים? ואיך שאני עוד צוחק עליו, האניה ככה זזה קצת הצידה, והופ, עוד יותר הצידה. ושומעים צעקות מהנמל. - חברה - אני אומר - זזים. וזהו זה. הארג׳ירו הלך קאקן. טבע בים. זה היה שם האניה. הרגל שלי נתרסקה בפעולה אחרת. אבל קודם שיספר מישהו אחר.״

גיבור ב׳ לגם מכוס הקוניאק שבידו וסיפר :

״אומרים האנשים שאין דבר כזה כמו גורל. אני אומר יש. רוצים הוכחה? בבקשה. הלכנו לכבוש את הצומת. בין ח׳תה לח׳רתיה. היה מדובר שנפגשים בחוליקת. אני בודק את היחידה שלי ורואה את חיים הג׳ינג׳י. אני אומר לו: ׳אתה, לך הביתה. מספיק שנפל לך אח לפני חודש. לא לוקחים צ׳אנסות.׳ אז חיימקה אומר לי: ׳זו פקודה או הצעה?׳ אמרתי לו: ׳אל תהיה יותר חכם מן הגורל. לך מפה.׳ הוא לא הולך. לא הולך? לא צריך. אני התכוונתי רק לטובה. יוצאים? יוצאים. מה שהלך שם לא צריך לספר לכם. ידוע מה שהלך שם. בחוליקת אני שואל: איפה חיימקה? אין חיימקה. מה קרה? הלך פייפן? לא יודעים. אני לא מתעצל. מתעקש ושואל כל אחה לא יודעים. אמרתי לי: מה אני הולך לספר לאביו? מאיפה אני אקח אומץ? החלטתי לצאת לשטח. הלכתי לבד אם הולכים שניים עושים עבודה קלה לצלפים הסודנים. אז הלכתי אתה הולך, הולך. מה רואים בחושך? רואים שחור. הרגל נותנת מכה על משהו. אני מתכופף, כלום. עוד מכה, אני מתכופף, מצרי הרוג. לפי המדים והנשק אפשר לדעת גם בלילה. הולך הלאה. יורים? יורים. אני נשכב. זוחל. זוחל, זוחל והבני-זונה יורים. תחמושת לא חסר להם. איך שאני זוחל, גוף. חם, נושם. קיבינימט. אולי יתפוס נשק ויגמור אותי? אין ברירה. אני אומר: ׳מי זה?׳ ומה אני שומע? חיימקה. אם הכיר אותי, אני לא יודע. אבל עברית לא שכח. אמרתי לו: ׳מה המצב?׳ אמר: ׳ח׳ארא.׳ אמרתי: ׳טוב. תהיה במנוחה.׳ מן הון להון (=מפה לשם) נמאס להם לירות. אני מתחיל לסחוב אותו על האדמה בזחילה. שוב יורים. וחיימקה גם אומר שזה כואב לו. חכם בלילה. כדור בבטן בטח שכואב. בסדר, אני הופך אותו בזהירות על הגב. עכשו יותר טוב לך? זוחל. גורר אותו. לא מדבר. מה יש כאן לדבר? הלא אמרתי לו לפני שיצאנו. לא הסכים.  טוב. הדיבורים מיותרים. זוחלים. ככה הלך לנו איזה שעה, אולי שעה וחצי. בסוף הגענו, קיבל זריקה, רחצו לו את הפצע. היום הוא עובד ב׳סולל בונה׳. סחתן. אבל אני אמרתי לו מראש, רק שהיה לו מזל ולא צדקתי במאה אחוז, רק בחמישים. ברור שלא יצאתי מזה שלם. קבלתי שני כדורים בזמן שזחלנו. זה הצל״ש שלי. לא חושב שמגיע לי. אבל נתנו, סחתן. אם נותנים, קח. היו חברה שמגיע להם יותר ולא קיבלו. זה הכל ענין של גורל. ממזר, החיימקה הזה. מנהל עבודה.״

גיבור ג׳ לגם מכוס הקוניאק שבידו וסיפר:

״פה מדברים על מעשים יפים. כל הכבוד. רק מה? את המעשים האלה עשו החברה שקיבלו חינוך וקיבלו אימונים והכשרה לעשות מעשי גבורה. אז מה הפלא? אם ג׳לוב בריא כמו יוסקה יוצא להציל פצוע, זוחל בתוך יריות, אז כל הכבוד לו. אבל הוא בטח יסכים איתי שזה טבעי בשבילו. אלא מה מצפים ממנו? שימציא את תורת איינשטיין? אז מה שאני רוצה להגיד זה דבר אחר. בואו ונראה מה עשו אנשים שלא קיבלו הכשרה. למה ללכת רחוק? אומרים שצפת זה עיר של קבלה ומיסתורין וכל מיני דברים שכאלה. בסדר. אז אני אומר לכם שצפת וירושלים וטבריה זה מקומות של בטלנים וכל מיני חלשלושים. רק מה? יש ויש. ואם פתאום אני מגלה שבצפת יושב יהודי שמגיע לו צל״ש, אז צריך לתת לו צל״ש. אפילו אם הוא יש לו זקן ופיאות. אני מדבר על זילבר, זה שיש לו שם חנות של כלי-מטבח. כן. זילבר. לא אורי ולא יוסקה ולא חיימקה הג׳ינג׳י, רק סתם אחד זילבר. למה ללכת רחוק? קחו את הימים שלפני המדינה, כשהבאנו מעפילים דרך סוריה ולבנון, על חמורים. אני לא מדבר על החברה הטובים שסיכנו את עצמם ועשו את הג׳וב. אני מדבר על מה שקרה אחר כך, כשהמשטרה הבריטית תפסה את המעפילים והתכוננה לזרוק אותם לג׳הנום-לחמא או השד יודע לאן. אז כאן מופיע איזה יהודי זקן, לא היית נותן בשבילו גרוש, והולך אל ראש המשטרה, קצין בריטי מחורבן ונפוח. וכמה שהאנגלים לא היו זונות, דבר אחד אני מוכרח להגיד לשבחם: הם ראו בזילבר מה שאנחנו בכלל לא תפסנו. אם אתה היית פוגש אותו ברחוב, היית אומר: עוד אחד מהג׳וקים השחורים האלה. אבל האנגלי הבין משהו אחר לגמרי. הוא תפס שיש לו כאן עסק עם איזה משהו עתיק וחזק כמו אבן. על זילבר אי אפשר היה לצעוק. גם אי אפשר היה לשים אותו במחבוש (=בבית סוהר), או להכות אותו. היית צריך להחליט, או שאתה שם עליו פסיק, או שאתה מוריד לפניו את הכובע. אז האנגלי הוריד את הכובע. ומה זילבר עשה בסך הכל? הוא בא למשטרה ומודיע שהוא נותן ערבות בעד המעפילים ומבקש לשחרר אותם. אתם חושבים שהאנגלים אמרו לא? הם אמרו כן. למה? מפני שאם אתה מציע משהו חוקי, הם מקבלים. זילבר מציע ערבות כספית - אהלן וסהלן (=בבקשה). תחתום, זילבר, על אלף לירות והמעפיל הולך לחפשי. הוא מתחייב להתייצב למשפט ביום מסויים; ואם לא יתייצב לפני השופט, אז זילבר מפסיד על כל מעפיל אלף לירות. יודעים על איזה סכומים זילבר חתם? על מליונים! ואתם יודעים כמה מעפילים התייצבו לפני השופט? קדחת! אף אחד. אפס מעפילים. אז מה? לפי החוק צריך האנגלי לבוא אל זילבר ולדרש את דמי-הערבות. אבל הוא לא בא. ומאיפה זילבר לוקח את החוצפה לבוא כל יום מחדש ולחתום על עוד ערבויות? זאת היא השאלה. מאיפה יש לו החוצפה? והתשובה היא: מן האמונה שלו. אתה ואני לא רואים, אבל האנגלי בן הזונה כן ראה, וכל פעם שזילבר בא, היה האנגלי אומר: Please, כוס-אומק, תחתום. הנה פה למטה, על הטופס הזה. וזילבר היה חותם והולך הביתה לחנות שלו, חייב עוד מליון. אז תשאלו: איפה פה הגבורה? אם האנגלי לא דורש ממנו כסף, אז למה שלא יחתום עד סוף העולם? אז אני אגיד לכם: הגבורה היא בזה, שזילבר הוא יהודי מאמין, יעני איש דתי, בלי חכמות. אצלו אלהים זה אלהים, וחטא זה חטא, ושקר זה שקר. ומן התורה אסור לשקר, ובכל זאת, בשביל להציל יהודים, הוא שיקר על מליונים. הוא ממש, לפי האמונה שלו, הזמין לו מקום בגיהנום, להיות צלוי על אש קטנה. ופה קבור הכלב. זאת היא הגבורה שלו. אבל אם אתם שואלים אותי, אז אפילו שאני לא רב ולא יודע מהחיים שלי בענייני דת וכל זה, אני אומר לכם שזילבר לא רק שלא ילך לגיהנום, אלא שיקחו אותו בקדילק לגן-עדן, ואני לא יודע אט אלהים בעצמו לא יבוא לפתוח לו את הדלת, אם יש שם דלת, ואם בכלל. כל מה שאגי יודע הוא, שהמשפחה שלו עכשו זה לא זילבר, רק כספי. הלך ועשה לו שם עברי. לכבוד המדינה. שלא יגידו רק בן-גוריון ושרת. שיהיה גם כספי. כל הכבוד.״

החוויר יונס-יהושע ביברקראוט, שישב בסמוך, וקפץ ממקומו. “ברשותכם, גבירותי ורבותי, אבקש את רשות הדיבור.״
כל הפנים הוסבו אליו ומיד ראו שאין הוא מן הגיבורים ולא מן האלופים. חוטמו העצום, ראשו הגדול ממידות גופו, חיוורון פניו ומיעוט קומתו, גם לבושו, שכאילו הוּבא בחבילה משנות העשרים, העידו עליו שאין הוא שייך לכאן, ובעצם לא לשום מקום אחר, מסויים, בארץ הזאת.

״מר בן-ציון, ברשותך, התניחני לומר כמה מלים?״ אמר ביברקראוט לעובד. ״בבקשה,״ אמר עובד. ״רבותי, דוקטור ביברקראוט הוא המורה לספרות בגימנסיה של הבת שלנו. בבקשה דוקטור ביברקראוט, לכבוד הוא לנו.״ ״ובכן, אני, ככה,״ פתח יונס-יהושע, אחיו של אמדיאוס הנרצח; ״מאזין הייתי בכובד ראש, גם מתוך כבוד ודרך ארץ... בזמן שהיו כאן כבוד ראש הממשלה והשרים, כבר אז חייב הייתי לבקש רשות הדיבור, אלא שהם הלכו במפתיע, ועכשו עלי לעשות מעשה שאינו מהוּגן, ולדבר באנשים מאחורי גבם... אבל אתם בוודאי נפגשים אתם, ותוכלו למסור להם... אני בז להם בלבי ממש כפי שבזה מיכל בת שאול בלבה לדויד, כשהיה מפזז ומכרכר לפני הארון ורירו יורד על זקנו... אני בז לכל הפוליטיקאים, מפני שהם בזויים, ועל כך אין להאריך את הדיבור... לא לכם, רבותי, לא לכם. אתכם הריני מכבד בכל לבי, מפני שאתם מיישובו של עולם, אבני יסוד, אשיות החברה, הנושאים בעול ועומסים בסבל... קורבנות אתם לשעה היסטורית אכזרית, ידכם: האחת עושה במלאכה והשניה מחזקת בשלח... גם אחי הקדוש, השם ינקום את דמו, היתה ידו האחת מחזיקה בכינור והוא נפל בידי זדים... ולא בזה מבקש אנכי לדבר... רק להזכיר באתי בתכלית הקיצור, להזכיר דבר שאסור להשכיחו לעולם... כוחנו ברוח, לא בכוח. רבותי, העם היהודי יש לו רק חזית אחת... מול הר סיני... האומנות, רבותי, ואהבת לרעך כמוך, במזמורים, כל האדם, לבדו הוא נולד ולבדו הוא מת, ובכן האהבה, הרוח... אני מבקש סליחה רבותי, תודה רבה על תשומת לבכם.״
וכשם שקפץ ממקומו כן חזר וישב, טומן פניו בין כפות ידיו. בלה-יפה ליטפה את ידו ולחשה לו משהו על אוזנו.

באותה שעה חייכו המסובים בגלוי ומישהו אמר לעובד, כי כדאי לו להוציא את בתו מן הגימנסיה שלה ולשלוח אותה לגימנסיה אחרת. רבים פרצו בצחוק ויונס-יהושע עם בלה-יפה קמו ממקומותיהם ונסו מן החורבה המשוקמת אל עבר הבית. רחל מיהרה אחריהם, ואפרים - שהיה מתנמנם עד עתה - נעור לקול הרעשים שקמו מסביב וחייך בידידות אל האנשים שהיו על ידו.

״ברוו, אדון אברמסון,״ אמרו לו כמה מן האלופים והגיבורים, “איך שאתה נראה נפלא בגילך. הלוואי עלינו.״

ואמנם למחרת היום הופיעה ידיעה בעתון על המסיבה בבית הקיץ של עורך- הדין עובד בן-ציון, וגם ברדיו סיפרו על כך בקצרה ושמו של אפרים הוזכר במפורש.

״אתה רואה, סבא,״ אמרה רחל לאפרים, כשהאזינו יחדו לרדיו בחדר האורחים, ״עובד הבטיח וקיים. שמעת בפירוש: אפרים אברמסון.״
״המה ערמומיים,״ חייך אפרים. ״אומרים, אבל לא מתכוונים. כוונה אין כאן והלב ריק. ובכן מה? שיהיה כך.״