****** רקוויאם לנעמן
פרק 23
חלק ד’

אחד מדודיו של אורי, אחי אמו, היה לו בחוץ-לארץ עסק של בגדי-נשים ואביזרי אופנה, והוא הסב (=שינה) את שמו מאברהם קורדוביירו לאייבי קורדו, ואחת לשנה או שנתיים היה מגיע לישראל לביקור. עם בואו היה אומר שבא לחודש ימים; אבל עד מהרה היה מטלפן לאי-שם באירופה ומיד היו פניו מתכרכמות והיה מפטיר קללות בצרפתית ומודיע שעליו לשוב מיד אל עסקיו, מפני שאין לסמוך על האידיוטים. סמוך לכך היה מטלפן אל מפקד המשטרה בירושלים וצועק אל תוך השפופרת: ״אני עוזב, ואתה לא צריך עוד לשלוח בלשים אחרי ולא צריך להאזין לשיחות הטלפון שלי.” ומפקד המשטרה, שכבר היה מכיר את העניין, היה משיב לו שמפסיקים את המעקב.

“אתם רואים שהוא לא מכחיש!״ היה אייבי קורדו אומר לנוכחים בבית. ״אני לא סתם משוגע או חשדן.”
״משוגע!״ היה אביו מתגרה בו. אבל רחל נענעה לו בראשה מתוך הסכמה.

ועוד באותו היום היה נוסע לשדה התעופה ונעלם לשנה נוספת, מותיר (=משאיר) אחריו מהומה קטנה ועוגמת נפש (=צער), עם שמחת ברוך שפטרנו. אורח קשה היה אייבי קורדו, מפני שכל זמן שהותו בירושלים היה מחזיק בשרוולו של כל אדם שנזדמן לפניו,
בין אם זה בן-משפחה ובין זר, אורח שנזדמן לבית, והיה מרעיף גשמי דיבורים שאין להם סוף על חפותו, על הרדיפות שרודפים אותו ועל הנקמות שיעשה במשנאיו ובאויביו, ביום מן הימים, כשיתפנה מעיסוקיו.

אורי לא יכול להציל הרבה מפי אמו או מפי סבו. היו פוטרים אותו באמירה סתמית על כך, שהדוד אברהם הוא איש עצבני, אבל מוכשר מאד, ומן הסתם עשה הון גדול בחוץ לארץ, בעסקי האופנה שלו. ולמה עזב את ישראל והלך למרחקים ? זהו עניין מסובך, היו אומרים לו. בכל משפחה יש בריה משונה אחת.

עד שיום אחד, כשבא אייבי קורדו לביקור של חודש, ומיד קיצרו לביקור של יומיים, אמר לו אורי:
״דוד אברהם, בוא נשב פעם ונשמע ממך על עלילותיך.״
הבטיח אייבי קורדו שבערב ישבו לשיחה ארוכה, אלא שבאותו ערב כבר היה אייבי קורדו.יושב במטוס. ולפני שנפרד מעל אורי, אמר לו: “אשלח לך העתק מהתזכיר שהכנתי בשביל המשטרה. משם תדע הכל.”

וכעבור שבוע ימים הגיעה בדואר מעטפה אל אורי ובה מכתב:
“שלום לך אורי,
מה שהבטחתי אני מקיים, כרגיל אצלי. אינני מאלה שאומרים ואינם עושים. קרא בעיון בתזכיר, וכשנתראה תגיד לי את דעתך.
שלך, קורדר.

וזו לשון התזכיר:

תזכיר
לידיעתו של מפקד משטרת ירושלים, העתקים לשר המשפטים ולראש הממשלה.
אני, אברהם קורדוביירו, המכונה כעת אייבי קורדו, דור שמיני בארץ מצד אבי ודור שני מצד אמי, מתוך כוונה לשים קץ לשמועות ולעלילות-שוא שטפלו עלי אנשי שקר ונבלים שונים, מצהיר בזה שכל הכתוב כאן אמת גמורה, הן ברוח הדברים והן בפרטיהם ובפרטי פרטיהם.

מצד אבי אנחנו משתייכים אל משפחת דוד המלך, וההוכחות היו לנו בדוקומנטים בכתב והיו אצלי בדירה שלי, כשהייתי נשוי. וכל הדוקומנטים האלה נשרפו באש כאשר היתה השריפה בדירה הנ״ל, שהצית אותה ביבי תורגימן, שהיה מתעסק עם אשתי, כפי שאתם יודעים מהמשפט שהיה, אחרי שנתקפתי בהתקפת עצבים ופגעתי באשתי עד שמתה והלכה לעולמה.
באותו המשפט שכרה המשפחה שלי עורך-דין, ושילמו לו הון כסף בשביל שיטען שאני משוגע, למרות רצוני ולמרות העובדות האמיתיות. והשופט, שהיה גם כן קרוב של אמי, קיבל את הטענה והלכתי להסתכלות בבית משוגעים וישבתי קצת ושוּחררתי.
ועד היום אני אומר לכם שלא הייתי משוגע. שאם הייתי משוגע, איך זה שהלכתי אחר כך לאוניברסיטה ולמדתי וקבלתי תעודה בהצטיינות. איך משוגע יהודי מקבל מהגויים, שהם ברובם אנטישמים, תעודת הצטיינות. ומפני הסיבות האלה, וגם קצת מפני פחד נקמתם של אחי אשתי ועוד כמה אנשים, הלכתי מהארץ. ומהיום ההוא הם מדברים עלי ומוציאים עלי דיבות וקושרים קשר עם המשטרה ואומרים עלי שאני מרגל לטובת אויבינו ועובד בשביל כסף זר. כל זה שקר וכזב. יש רק אמת אחת, ואלה העובדות:

את הכסף שלי עשיתי מהשכלתי ומכשרונותי ומהחריצות שלי.
אין לי שום הכנסות מהאויב, רק ההכנסות מעסקי בפריז, בלונדון ובמינכן.
יש לי כמה בתי מלאכה וכמה חנויות.
יש לי עורך דין, שאליו יש לפנות בכל עניין, וזהו מייטר בוסון, וכל אחד מכיר אותו באירופה.
לא להטריד אותי כשאני בא לארץ לביקור של רצון טוב ושום דבר אחר.
לא לפגוע בזכויותי, שהן רשומות בשלוש חברות נפרדות.
שום עבירות לא עברתי וכל החשבונות פתוחים לפני השלטונות המוסמכים, בידי מייטר בוסון הנ״ל.
לסיכום אני דורש את ההגנה של המשטרה בכל מקרה ומקרה, כמו שמגיע לכל אזרח, ואני גם כן אזרח עם פספורט ישראלי תמיד בר-תוקף, אצל הקונסולים שלנו בחוץ-לארץ. אין שום סיבה לעקוב אחרי או להאזין לשיחות הטלפון שלי או להעמיד פנים מזוייפות שכאילו לא רודפים אותי בכלל, שזה שקר גמור, בשבועה.

אחרי שסיכמנו את הבעיות העומדות על הפרק, אתן פה קצת מהרקע הכללי - למה אני חי בגלות, ומתי אשוב לישראל לצמיתות ומפני מה החלפתי את שמי מאברהם קורדוביירו לאייבי קורדו.

נתחיל מן הסוף: יהודי ספרדי אני, ס”ט (=ספרדי טהור), טהור שבטהור, וראיתי בילדותי את היהודים האשכנזיים באים מכל העולם ותופסים עמדות ומפעילים מרפקים גסים ודוחקים אותנו לקרן זווית. ולכל החדשים האלה מקרוב באו שמות ג׳רגוניים של רבינוביץ ושמנדריקוביץ. ומה הם עושים בשמות שלהם? משנים אותם. רבינוביץ נעשה רבין ושמנדריקוביץ נעשה אלוף. אמרתי בלבי: אם הם משתלטים עלינו, אני בגלות. ואם אני בגלות, אשנה את שמי מעברי ללועזי בדיוק ההיפך ממה שעושה רבינוביץ.

ואם הם כאן - אני שם, בגלות ממש. זו הסיבה לשינוי שמי, הו אחת הסיבות ליציאתי לגולה.

ומתי אחזור לארץ אבותיי הנה הצהרה בשבועה, דיבור של כבוד ואמת: כשיקפלו האשכנזים את מרפקיהם הגסים, ויהיו מיעוט וישובו לכבד אותנו וינהגו בענווה, כמו שראוי למהגרים ולפליטים. ביום שיהיה בירושלים מפקד משטרה משלנו, ובכנסת יהיה ראש ממשלה משלנו ובצבא יהיה רמטכ״ל משלנו - אז אדע שלא נשקפת לי שום סכנה, ואשוב אל בית אבי ואל ארץ מולדתי. וכל זמן שהיא כבושה על ידכם, אני מחכה בחוץ. ומפעם לפעם אני בא לראות במו עיני, אם חלו שינויים.
בכבוד רב א. קורדו אזרח ישראלי, עם אזרחות זרה, לפי החוק.״

כשסיים אורי את שרותו בצבא, הלך ללמוד משפטים, כאביו, אבל באותה שנה נאלץ להפסיק לימודיו, מפני שב-1956 פרצה מלחמה נוספת, והקצינים נקראו אל יחידותיהם. היתד, זו מלחמה קצרה, ואף על פי כן, כשחזר אורי ללימודיו, נתברר כי שלשה מבני כיתתו נפלו במלחמה; ועל כך אמר אורי: “החיים זה לא חברת ביטוח, ואם רוצים מדינה, אז צריך לשלם את המחיר. במקרה אני נשארתי בחיים, אבל לא כל יום פורים. יום עאסאל, יום באסאל. לא מוצא חן בעיניך? שלום. אין מה לעשות.״