****** רקויאם לנעמן
פרק 23
חלק ה’

ובסוף אותה שנה קרה מקרה בלתי נעים.

אורי החליט שמלחמה איננה סיבה מספקת להפסיד שנת לימודים, ועל כן התעקש לגשת לבחינות במועד הקבוע. אביו אמר לו שיהיה קשה, ואמו אמרה ששום דבר לא בוער, והוא לא יפסיד מאומה אם יעשה שנה נוספת באוניברסיטה. אבל אורי סמך על כשרונותיו וליתר ביטחון הכין לו פתקים קטנים ותחב אותם בכל מיני חלקי גוף ולבוש, וכך התייצב לבחינות. ואמנם כמעט שעמד בכולן אלמלא נתפס על ידי הבוחן, פרופסור לינדנבאום, בשעת מעשה, כששלף פתק והיה מעתיק מתוכו. פרופסור לינדנבאום שקל בדעתו, ולרגע אחד אפילו היה נוטה להתעלם מכל העניין, מפני שאורי היה תלמיד נבון, קצין-צבא שנלקח מאצל ספסל הלימודים ונשלח למלחמה; והרי זו סיבה לסלוח. אבל מיד חזר בו, מפני שהעניין היה בכל זאת חמור. שהרי אורי עמד להיות עורך-דין, וברבות הימים אפשר שיהיה אפילו שופט בישראל; ואם כך - איך אפשר לסלוח?

״אדון בן-ציון,״ אמר פרופסור לינדנבאום, ״צר לי להודיעך שאני פוסל את בחינותיך ותצטרך לבוא להיבחן שנית בשנה הבאה.״

אורי לא ניסה להתווכח, אבל הלך אל סגן-אלוף, ממיודעי אביו, סיפר לו על מה שאירע וביקש שינסו להשפיע על לינדנבאום.
״תסבירו לו,״ אמר אורי, ״שיש לי ציוני מגן טובים, ואם לא המלחמה, ברור שהייתי עובר את הבחינות כמו כלום. אז מה, צריך להעניש אותי מפני שהלכתי לצבא? המשתמטים יקבלו דיפלומות ואנחנו נאכל ח׳ארה?״

סגן האלוף סיפר על כך לקצין אחר, וכל כמה שלא היה נעים, ניסו מזלם וצילצלו ללינדנבאום. הסבירו לו מה שיעץ אורי להסביר, והוסיפו נופך משלהם; ״אם תפסול אותו, ייצא שאתה - מעניש קצין. איזה רושם זה יעשה בצבא? אינך מבין שכאן מדובר במוראל של הצבא? צריך לעודד את הצעירים למלא את חובתם, ולא להרתיע אותם ולעודד השתמטות.״

שמע לינדנבאום הזקן וכמעט שאחזו השבץ. הוא עמד בתוקף על החלטתו, וכינס את המועצה הפדגוגית.

פרופסור קירש אמר: ״אינני יכול להאמין למשמע אוזני.״ פרופסור בר-נבו אמר: ״אם ילחצו, אני מציע שנתפטר ונודיע לעתונות.״ פרופסור בר-ציון אמר: ״מה זה? ימי דרייפוס חוזרים ובאים? הצבא וכבוד-הצבא יהיו חשובים מן האמת?״
ופרופסור אלישבע פורת-סמירנובסקי אמרה: ״אני מציעה שנקרא לאורי בן- ציון. שיתייצב כאן ויאמר לנו, בפנינו, שאמנם הוא מבקש כי ניתן לו תעודה, לאחר שנתפס בהעתקה. אני רוצה לשמוע מה שיש לו לומר. כאן חייב להיות עימות אישי, אם אמנם אנחנו רוצים להבין מה קרה לנוער העברי. עלינו לשמוע מה שיש לדור הזה לומר לנו. אולי באמת הגיעה שעתנו לצאת לפנסיה? אני מבקשת שיזמינו את אורי בן-ציון לישיבת המועצה הפדגוגית.״ שמע אורי על ההזמנה וששו בני מעיו (=הוא שמח מאוד).

״אני אתן להם באבי אביהם,״ הבטיח לאמו ולאביו. ״אני אכה אותם בלשוני, אם הם באמת מוכנים לשמוע.״

עובד יעץ לו שינהג בהתאפקות, שיביע חרטה, ובסופו של דבר יוותר וישתיק את כל העניין. אבל אורי אמר: ״אבא, תסמוך עלי.״

יום תמים (יום שלם) ישב אורי בחדרו והתקין לו ראשי פרקים לנאומו. נאום זה עתיד להיות ראשון מתוך רבים, שאורי יישא בימי חייו, כשיהיה אחד המשפטנים בישראל, קצין רם-דרג במילואים ומנהל חברה קבלנית, שתקים את ביצורי ישראל על תעלת סואץ ובמדבר סיני, בבוא היום.

ואלה הדברים ששמעו הפרופסורים לינדנבאום, קירש, בר-נבו, בר-ציון ואלישבע פורת-סמירנובסקי, חברי המועצה הפדגוגית, מפי הנער אורי בן-ציון, והוא כבן עשרים ושתיים שנים:

״כבוד הפרופסורים, גבירתי ורבותי, לכאורה אני עומד כאן לפניכם נאשם באשמה אחת בלבד, אשמת העתקה בבחינות.
באשמה הזאת הייתי מודה ברצון, ומיד. אבל לאמיתו של דבר אתם טופלים עלי שלוש אשמות, ואני מסרב להודות בשניה ובשלישית. האשמה השניה שאתם מטיחים בי, היא העובדה שבאמצע הלימודים עזבתי את הקורס האוניברסיטאי במחלקה למשפטים והלכתי לשחק כדורגל. רבותי, אני לא הלכתי לשחק כדורגל. אני הלכתי להילחם באויב. ולא מפני שאני החלטתי על כך, אלא מפני שהממשלה החליטה על כך. יכולתי לטעון: אני לומד. אני סטודנט, הניחו לי לנפשי. אבל לא אמרתי זאת, אלא קמתי והלכתי...״

״איש לא האשים אותך על שהלכת לצבא,״ ניסה פרופסור לינדנבאום לשסעו בדברים.

“בוודאי שהאשימו!״ קרא אורי בהרמת קול, “יש לי הוכחה לכך. אתם עונשים אותי, סימן שלפי דעתכם חטאתי. אילמלא הלכתי לצבא, לא הייתם עונשים אותי, מפני שלא הייתי נאלץ להעתיק בבחינות. וכי סבורים אתם שהעתקתי להנאתי, לשם התענוג? העתקתי, מפני שאני משתוקק להמשיך בלימודי, ומפני שלרגל המלחמה לא היה לי פנאי להתכונן כראוי לבחינה.״
״אני,״ אמר פרופסור בר-נבו, ״אני רק בגלל ההגיון המסולף הזה הייתי פוסל אותך מלהיות משפטן. הרי אתה עומד כאן לפנינו ושם אותנו לצחוק בתרגיל פרימיטיבי של ספקולציה סופיסטית.”

״על זה אפשר להתווכח,״ אמר אורי בנחת, ״אבל אני אעבור לאשמה השלישית, והיא החמורה מכולן. האשמה השלישית שאתם מטיחים, בי, היא זו, שאני מעז לחלוק על עצם תפיסת-העולם שלכם. וכאן, גבירתי ורבותי, הרשוני להרחיב את הדיבור, כדי שלא יהיו אי-הבנות. כלל גדול היה נקוט בידי אבותינו, שקבעו: אין גוזרים על הציבור גזירה, אלא אם כן יכול רוב הציבור לעמוד בה. ובכן, גבירתי ורבותי, כלל זה נשכח מליבכם לגמרי. לא רק מליבכם אתם, היושבים כאן במועצה הפדגוגית, אלא שכלל זה לא הוּבא בחשבון על ידי כל הדור שאתם מייצגים. למעשה, זהו כישלונה של הציונות כולה.״

״רגע, רגע,״ קראה הפרופסור אלישבע פורת-סמירנובסקי. ״חברים נכבדים, אתם שומעים לאן הצעיר הזה חותר? אמרתי לכם שיש לנו כאן מקרה של עימות פרונטלי. ליבי ניחש וידע מה שניחש. סלח לי, מר בן-ציון, על ההפרעה. אתה רשאי להמשיך. אני רק מבקשת שזה יירשם בפרוטוקול מלה במלה. בבקשה תמשיך, מר בן-ציון.״

״בבקשה,״ אמר אורי, ״אני אדבר לאט לאט, כדי שהכל יירשם. ובכן אמרתי, כישלונה של הציונות כולה. למה איפוא התכוונתי? התכוונתי לומר, שבאודיסה, בקאטוביץ או בבאזל ישבו יהודים טובים וחשבו שצריך לעשות סוף סוף משהו יפה בשביל עם ישראל. אי אפשר שהוא ימשיך לחיות בגולה. מסכן כזה, מושפל ונרדף. גם תביטו עליו איך שהוא נראה: חיוור, לא שזוף, כפוף, רזה, עוסק בכל מיני סרסרות ושדכנות, ואיך שכולם מכים אותו ויורקים עליו. וגם לא בצדק, שהרי תראו איזה עם נפלא זה, בעצם: יש לו פרופסור איינשטיין...”

״פרופסור איינשטיין היה ארבעים שנה יותר מאוחר,״ לא התאפק פרופסור לינדגבאום וקרא ממקומו.

״ובכן, טוב. לא איינשטיין, אז הרמב״ם,״ הסכים אורי. ״הרמב״ם, אני מבין, היה לפני ועידת קטוביץ. ובכן, יש ליהודים המון גאונים, וסתם מוכשרים ורוטשילדים וגאונים-מוילנא וכל מיני כנרים ופסנתרנים ומה לא. לכן זה לא צודק שעושים לו בושות. את כל הגלגל הזה יש להחזיר אחורנית. לוקחים את עגלת ההיסטוריה ומושכים במושכות חזק חזק, עד שהסוסים עושים מאה ושמונים מעלות. במכונית קוראים לזה רֶוֶורס. ואם רֶוֶורס, אז עד הסוף. אם עד עכשו היינו חיוורים, עכשו נהיה שזופים כמו בדואים, ואם עד עכשו היינו כפופים, אז מעכשו נתהלך זקופים כל כך, עד שבקושי לא ניפול אחורנית. ואם עד עכשו היינו פרזיטים, אז עכשו תלך כאן פרודוקטיביות כזאת, שסטכנוב זה כלב בהשוואה אלינו. ואם עד עכשו היינו נאלצים לרמות קצת, להשתוות על המקח, להיות קצת ערמומיים, אז מעכשו נהיה צדיקים כאלה, שרק במקום אחד בעולם אפשר למצוא דומים להם: כלומר, בגן-עדן. בין החיים אל תנסה אפילו לחפש צדיקים כאלה. במלים אחרות: בקאטוביץ ובבאזל החליטו להרוג את כל היהודים: מפני שגן-העדן הוא בעולם האמת, כידוע לכם. רק שם, ולא על פני האדמה.

״טוב ויפה. עכשו אני מגיע לעיקר דברי. על הציבור הזה, שעכשו קוראים לו ציונים, או תושבי מדינת-ישראל, גזרו גזירה, שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. אי אפשר שכל העם יהיו תושבי גן-העדן, צדיקים וקדושים. אין דבר כזה. אנחנו רק בשר ודם. צריך להשאיר סדק קטן לחטאים קטנים. אם לא משאירים סדק כזה, אז הלחץ כל כך גדול, עד שמתפוצצים. אפילו בגלגל של מכונית יש שסתום קטן; וגם בכל מכונת קיטור. אם יש לחץ גדול מדי, השסתום נפתח, ויוצא קצת אוויר. לא נורא. אבל אתם, רבותי, לא השארתם שום סדק כזה. הדרישות הן טוטאליות: אור לגויים, כי מציון תצא תורה; הקיבוצים צריכים לשמש דוגמה לכל הסוציאליסטים והקומוניסטים שבעולם; במכון ווייצמן עומדים להוכיח בקרוב שאפשר לייצר נפט מתפוזים; מפני שאם לא נמציא איזו המצאה מרעישה, אז סימן שנכשלנו. וכל אזרח ישראלי חייב להיות מין משה רבנו קטן. לפחות בן נביאים. גבירתי ורבותי, מן העסק הזה יהיו רק צרות. הבן אדם הוא תשעים אחוז מים והשאר חומר אורגאני, מתפרק למינרלים ולמתכות. תנו לו לחיות על פי החוקים שבהם נוצר. אל תעמיסו על הבהמה הזאת יותר ממה שהיא יכולה לשאת, אם אינכם רוצים שהיא תתפגר, או תתחיל להשתולל. ואני אומר לכם שהיא תשתולל. במקום צדיקים תהיה לנו מדינה מלאה מפירי חוק קטנים. ואחר כך מפירי חוק גדולים ולבסוף פושעים ממש. ולמה אני אומר כל זאת? היכן פה הקשר לעניין שבגללו קראתם לי לבוא הנה? ובכן, הקשר פשוט מאד: אל תלחצו. תגשו מיד לחוקק חוק באוניברסיטה, שכל סטודנט, שנאלץ ללכת לצבא באמצע שנת הלימודים, יקבל הקלות בבחינות; שיתחשבו בו ובקרבן שהוא נאלץ להקריב.

״ואם אתם, הפרופסורים, תעשו כך, תלמד מכם גם הממשלה וגם הכנסת. וכאשר יגשו לחוקק חוקים, יזכרו שכבר מספיק השתזפנו ומספיק התיישרנו ומספיק העמדנו פני צדיקים וקדושי עליון. עכשו הגיעה השעה להיות גם קצת בני אדם. מעל בימה זו אני מזהיר וקובע: אם תלכו עם הראש בקיר, אם תעמידו פנים שעם- ישראל נועד למין גורל ותפקיד ויעוד, ששום עם אחר לא הצליח להגשים, אז כל העסק הזה יתפרק. אני כבר יכול לשמוע את החריקות ואת המפולת. סיימתי.״ יושבת הראש, הפרופסור פורת-סמירנובסקי, שאלה את אנשי המועצה אם יש למי מהם לומר דבר, אבל הם שתקו והנידו בכתפיהם.
״רבותי,״ דחקה עליהם, ״האם אתם סבורים כי לא היינו צריכים להזמין את מר בן-ציון לישיבה?״

״זאת לא אמרתי,״ התנדב פרופסור בד-ציון להשיב. ״אינני מוכן לומר ששוכנעתי ואינני סבור, חלילה, שיש להמליץ לפני פרופסור לינדנבאום לחזור בו מהחלטתו. אבל טוב ששמענו את האיש הצעיר הזה. אם לא למדנו מפיו שום חידוש בתורת ההגיון, בטוח אני שלמדנו דברים בלתי משמחים על הדור הצעיר, אם אמנם מייצג מר בן-ציון את הדור הצעיר. גם אינני מכחיש שכמה מן ההערות שלו אינן נעדרות חריפות מסוימת. גם כנות, הייתי אומר. אולי כנות בלתי נעימה; או, נגיד, אמת בלתי נעימה. אבל הוא אמר דברים שאין להתעלם מהם.״ לדבר הזה היה אורי מצפה. נימת הפיוס והשבח המובלע שבדבריו של בר-ציון לא עוררו בו דבר זולת ההזדמנות לאחוז בגרונם של הנוכחים ביתר כוח.

״מוזר,״ אמר אורי ועיקם שפתיו בחיוך, ״מוזר הדבר, שהיה עליכם לחכות לחוות-הדעת שלי, כדי לשמוע אמת בלתי נעימה. טבעי היה שאתם תגלו אותה לפני. אתם המורים, ואני רק התלמיד. או י שמא נתחלפו כאן התפקידים? וגם השאלה, אם אני מייצג או לא מייצג את הדור הצעיר, היא שאלה משונה. וכי מי מייצג את הדור הצעיר? אתם?״

״זה יספיק לנו, מר בן-ציון,״ אמרה פרופסור פורת-סמירנובסקי. ״אתה רשאי ללכת.”

״רק שאלה אחת, בבקשה,״ אמר פרופסור לינדנבאום, ״הדברים האלה שאמרת כאן, מנין באו לך? כלומר, האם הם נחלת רבים מבני גילה או שבעצמך הגית אותם?״

״למדתי אותם בפקולטה למשפטים,״ השיב אורי. ״וגם בגימנסיה. הקשבתי למורים שלי, ובאתי לידי מסקנה. וגם מן ההסתכלות במציאות. אבא שלי הוא עורו-דין והרבה ליכלוך זורם דרך המשרד שלו.״

פרופסור פורת-סמירנובסקי סיפרה לבעלה, מהנדס בחברת החשמל, ופרופסור בר-נבו סיפר לאחיו, חבר כנסת; ובר-ציון סיפר לאשתו, מורה. בגימנסיה; ולינדנבאום גרר והביא את העניין אל שר החינוך. איך שהוא נתגלגל העניין אל העתונות ועתון אחד פרסם מאמר ראשי, שבו טען הכותב כי עלינו להעמיק ולהאזין אל הקולות הללו, הבוקעים מקרב בני נוער שלא חוּנכו על ברכי תנועת העבודה. ״הסכנה הטמונה בכך,״ כתב העתון, ״שיגדל כאן דור אשר אמנם יצטיין בשדה הקרב, אבל בסופו של דבר לא ידע על מה הוא נלחם.״

בעתון אחד כתבו כי העתקה בבחינות היא תופעה ידועה בכל מוסד חינוכי, ויש לנהוג במעתיקים בכל חומרת הדין. ״שום פלפול ושום טיעון רעיוני, כביכול,״ כתב אותו עתון, ״אינו יכול ואינו צריך לערפל את שיפוטם של שלטונות האוניברסיטה. כניעה לטיעונים ממין זה שהעלה הסטודנט אבנר עציוני פותחים פתח להריסת המסגרת האקדמית. יחד עם זאת יש יותר מקורטוב של טעם בטיעוניו האחרים, שלא כאן המקום, ולא זה הזמן לטפל בהם.״

עובד הצטער על שפרשת בנו נגררה אל העתונות, אבל ניחם את רחל ואת אורי ואמר להם; ״בסופו של דבר אין צורך לקחת את זה ללב. מחר יהיה עתון חדש וכל העניין יישכח מן הלב.״

כמה מדודיה ומבני דודיה של רחל, מבני שבט קורדוביירו, אמרו שכל זה קרה מפני שאורי הוא חצי ספרדי. לאשכנזי לא היו מעוללים בושות כאלה בפרהסיה (=בציבור). ובעניין זה העיר אורי לאימו; ״עם כל הכבוד, במשפחה שלך יש כמה משוגעים.״ והוא שב אל לימודיו ובסופו של דבר סיים בהצטיינות וקיבל דיפלומה. בשנת 1959 הצטרף אל משרדו של אביו ובאותה שנה החל לומה בשיעורי ערב, מינהל עסקים.