****** רקוויאם לנעמן
פרק 13

ההצלחה האירה פנים לפרויקה־אפרים. בלונדון נערכה לכבודו קבלת־פנים בבית ההסתדרות הציונית והדוקטור חיים וויצמן חיבק את כתפו קבל עם ועדה (=לפני כולם) ואמר לנאספים: ״הנה, רבותי, הסתכלו וראו מה (=איזה) דמות יש ליהודי החדש בארץ־ישראל.״

והציבור הביט בפניו של פרויקה־אפרים ומחא כף.

״אפרים אברמסון,״ אמר הדוקטור וויצמן, ״הריהו קיום ההבטחה שנתנה הציונות לעם היהודי. חלוץ הוא, חזק הוא, עובד אדמה הרואה ברכה בעמלו, שליח גא וכביר־כוח, המביא אלינו את ריח האדמה, ריח פריחת ההדרים. אבל לא רק זאת, אלא גם תביעה נמרצת בפיו, תביעה שהוא תובע מכל אחד מאתנו, לתת יד לביצור החקלאות היהודית בארץ־ישראל.”

רבים באו ללחוץ את ידו, ואחדים מבין לוחצי־היד גם הוסיפו, כבדרך אגב, כי ישמחו לפגוש בו ביחידות, לדון בעניין שלשמו בא.

כשיצא אפרים אברמסון את לונדון, בדרכו לפריס, שיעשע את נפשו בתענוג הפגישה שיפגוש בבנו, כשיספר לו על תפארת המעמד בלונדון ועל הכבוד שחולקים יהודי הגולה ליהודי פשוט מארץ־ישראל.

בפריס התארח אפרים אברמסון אצל אחד מבכירי פקידיו של הבארון (=הברון רוטשילד) ואכל על שולחנו תבשילים מתועבים, שהוגשו בעסק גדול. גם בפריס עלו ענייניו יפה (=הוא הצליח מאוד), אלא שגם שם לא העלה דבר וחצי דבר (=לא גילה כלום) על בלה־יפה, ובמקום שיתעכב במערב אירופה אצה לו הדרך אל ארץ רוסיה. הלא משם באה בלה־יפה, ואולי שמה חזרה ושם ימצאנה.
ואמנם מצוא נמצאו אנשים באודיסה שהיו זוכרים את משפחת אשתו, אבל הוריה נפטרו מן העולם ואחד מאחיה הלך לאמריקה. על בני המשפחה האחרים לא ידעו לספר דבר, זולת מה שידעו כי הבת נישאה לאיש שעלה לארץ ישראל לפני הרבה שנים.

״אני האיש,״ אמר אפרים, ״והבת ההיא היתה אשתי, ואותה אני מחפש.״

האנשים הגידו בכתפיהם ושתקו. אלא שמאותה שעה היו חושדים את אפרים אברמסון שאין רוחו שלמה ואפשר שלא הוא האיש שאפשר לעשות אתו עסקים.

למזלו עשה עסקים עם הגויים שבאודיסה, אנשי־הרשות ואנשי־הנמל, ואילו מיהודיה של אודיסה משך ידו (=הוא לא התרועע איתם יותר). וכשכילה מעשיו הלך ברכבת לקיוב ולחרקוב, שם היו דרים (=גרים) לפנים כמה מבני משפחתה של בלה־יפה. בקיוב לא מצא להם זכר, אבל בחַרקוב נזדמן עם משפחה של עושי־סבון, שלשה אחים שעבדו בשותפות, והצעיר שבהם נשא לו לאשה את אחותה הבכירה של בלה־יפה.

לפני שנועד (=נפגש) אפרים עם גיסתו הלך אצל הספר ועשה שפמו וציווה שיתיזו מי בשמים על שערותיו; ומשם שב אל מלונו ולבש אותם בגדים שחורים שבהם הופיע לפני דוקטור וויצמן וחבורתו שבלונדון. אל מול הראי זקף את קומתו והרגיל את ידיו בכמה נענועים ותנועות של גדלות ונימוסים, וכשהיתה דעתו נוחה מעצמו הלך מתון־מתון (=לאט לאט) אל בית הגיסה, מקפיד שלא יתקמטו הבגדים.

אחותה של בלה־יפה נפלה על צוארו בנשיקות, ואף על פי שלא ראתה אותו מימיה, קיבלה את פניו כיאות (=כפי שצריך) לבני משפחה אחת. עוד לפני שפתח פיו לומד דבר, העתירה עליו האשה קובלנות של ידידות, ונזפה בו על שאין הוא כופה את אחותה לכתוב מכתבים, ולו תהא זו שורה אחת קטנה, דבר של כלום, להודיע על שלומה ועל מעשיה.

״אפשר שהאסיאתים אינם נוהגים לכתוב,״ אמרה. ״אבל אתם בכל זאת בני אירופה, וגם אם נשכח מכם הדבר, הלא אני אחותה, עצמה ובשרה. היתכן לנהוג כך, מר אברמסון?”
״מתי, יורשה לי לשאול,״ אמר אפרים, ״מתי קיבלת מכתב אחרון מבלה?״
״מתי?״ צחקה האשה, ״אולי לפני עשרים שנים... מה אני מדברת? למעלה מעשרים שנים.״
״ומאז, שום דבר?״
״שום דבר. הלא פי האומר לך זאת.״ ולפתע נשתנו פניה, ״אמור, קרה אסון? פניך אינם מוצאים חן בעיני. לבי מת בקרבי.”
ואפרים סיפר מה שידע לספר ואחותה של בלה־יפה ישבה ממולו, ידיה משוכלות (=שלובות) בתוך חיקה, ובכתה. דמעות שבאו באיחור של חצי יובל שנים, דמעות אשה, לא גרעו ולא הוסיפו, מנקודת ראותו של אפרים.

כשנפרד מבני הבית הבטיח לשלוח פוטוגרפים (=תצלומים) של הילדים ואמר לגיסו, שאם יעלה אי פעם את משפחתו לארץ־ישראל, שיבוא אצלו (=אליו) והוא מבטיח לו לסייע (=לעזור) בידו ליסד בית חרושת לסבון בארץ־ישראל, ויהיה זה בית החרושת היהודי הראשון לסבון, מאז אמר הנביא: “אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית,״ וגומר (=וכולי, וכ”ו).

אחר כך יצא מן הבית, הלך לאורך הסימטא הקרויה סימטת־בית־המרקחת ויצא אל רחוב סוּמסקָאייה. הוא זכר איזה דברים מטוּשטשים, אך במקום שיאמץ את כוח הזכרון, פלט קללה מפיו ונשבע בלבו שמעתה לא תדרוך עוד כף רגלו על אדמת־ ניכר ולמן היום הזה ואילך יֵשב בביתו ולא יקבל על עצמו שום שליחות.