****** רקוויאם לנעמן
פרק 14
כשעזב אפרים את פריס ונעמן נותר (=נשאר) לבדו בחדרו, ישב אל הפסנתר, הביט בקלידים ונוכח לדעת שהם אילמים ושוב אין טעם להקיש בהם. שעה ארוכה הביט ניכחו ואחר כך כיסה את הקלידים במטלית של לבד הגיף (=סגר) את מכסה העץ, קם ממקומו, קד קידה, מלמל דברי הצטדקות ויצא את החדר.
הקולות הרבים שעלו מן הרחוב לא נצטרפו למנגינה, אלא היו מתפרדים ומשתברים וצורמים את אזניו עד שחש כאב בעור התוף.
בירושלים - זכר נעמן - אפילו הדממה של הלילה היתה מצטרפת למנגינה. גם שתיקת הכוכבים היתה מציעה. את עצמה כמין זמר לאזניו, ואפילו היה רושם במחברת. ואילו כאן, נאלמו (=השתתקו) גם הקלידים, לא כל שכן קולות העיר, ואם לא נאלמו, פצעו והכאיבו.
יחד עם זאת ידע, ללא צל של ספק, שאפילו אם ישוב לירושלים, את המנגינה לא יוסיף לשמוע, מפני שהצינורות המובילים מן החוץ פנימה נפגמו: ואילו הכלים המובילים מן הפנים אל החוץ נפרצו ורחבו, והם קרועים ושותתים באין מעצור. מאזין היה לזרימה, לשפך האטי והמתמיה מתוכו אל החוץ, כשהוא מתרוקן והולך, שוקע בלי תלונה אל תוך הוויה שותקת.
יודע היה, שאם ימצא זיז להאחז בו, אפשר שיינצל, והוא תר (=חיפש) אחרי אחיזה והעביר לנגד עיני רוחו את הנוף, שבו עשוי זיז שכזה להמצא.
הבית שבמושבה הדרומית היה חלל ריק, שהעדרה של אמו איכלס אותו כולו.
בירושלים נטשו כמה מתלמידיו־לשעבר את הפסנתר ונשאו להם נשים, מן הסתם. מעולם לא העלה נעמן באזניהם שום הצעה אחרת. מצפה היה שיבינו, והם לא הבינו. ואשר לאביו, היה זה הר גדול, הר מתנשא בשממה, והזרם שבו נגרף נעמן עוקף את ההר במהירות מסחררת ושוטף אל הגאיות, למטה, סביב והרחק. אין טעם לזעוק מתוך הזרם. קול המים חזק וההר גבוה וחרש.
נשען נעמן בגבו אל קיר של בית, הביט ברחוב הקייצי, בעוברים ושבים, והיה מחייך. אשה צעירה נגשה אליו, הוציאה ממחטה מארנקה, ניגבה את פניו ודיברה אליו. הוא זיהה אותה כ- G-Moll המוסיף לחייך. היא תחבה (=דחפה) פרוסת שוקולדה לפיו והוא פלט אותה ביריקה.
לפנות בוקר, בחדרו, שוכב על המיטה בעיניים עצומות, התאמץ לזכור מי היתה האשה הצעירה שפגש ברחוב; ולאחר מאמץ רב, אולי רק בשעות הצהרים, חשב שזו היתה אימו. מחר - ואולי עוד בערב זה עצמו ־ ישוב אל המקום ההוא ויחכה לה. ערב ערב ישוב שמה, עד שתשוב.
פרק 15
כשלשה חדשים לאחר היום שבו ביקר אפרים אצל בנו בפריס, שב ועמד בפתח החדר שבקומה הששית. יודע היה שבכל חודש מגיע הכסף מן הבנק ומשולם בחלקו לידי בעלת הבית ובחלקו לידי נעמן. כן זכר את הבטחת הרופא, כי מזון משובח וטיולים בנאות הגן ישיבו את הבן לאיתנו (=ירפאו את הבן). מקווה היה איפוא אך לטוב, אבל בסתר לבו קינן פחד.
כשפתח אפרים את הדלת ראה לפניו עלם ששערו צימח כשערות אשה. זקן דליל, כזקנם של נערים שלא גולחו מעולם, כיסה בפלומה בהירה את לחייו ונתדלדל מקצה סנטרו. לחייו היו משופות (=רזות מאוד) ואודם חולני פרח בהן, והעיניים היו בוערות באש זרה. נעמן ניצב באמצע החדר ולמראה אביו קד קידה ופרש זרועותיו לצדדים, כמתנצל.
גם אפרים שתק והביט בבנו. לרגע נדמה לו שהנער נוטה להתמוטט (=ליפול) על הרצפה, ואפרים היה מוכן לחוש אליו ולתמוך בו, אבל הנער לא צנח ולא התמוטט, אלא הוסיף לעמוד על מקומו. השערות הארוכות היו שערות אימו וגם האודם שבלחיים היה של בלה־יפה, אבל פלומת הזקן עוררה באפרים מורת־רוח. אלא שמיד ניער עצמו ולבו נתכווץ מרחמים ומאימה.
“מה שלומך, נעמן?” ואפרים עצמו נבהל למשמע קולו. הנער שב ופרש ידיו לצדדים, כמבקש מחילה (=סליחה) על מה שעולל. הפעם הובהל הרופא אל החדר, כי נעמן סירב לצאת עם אביו מן הבית. עצת הרופא היתה שיילקח נעמן אל בית־החולים, ואפרים שאל אם לא מוטב שיחזיר אותו הביתה, לארץ־ישראל.
למשמע הדברים האלה, דחק עצמו נעמן אל הפינה, שטח את כפות ידיו על הקיר, ולחש: “אני לא רוצה לשם.״
וגם הרופא חיווה דעתו, שבארץ־ישראל לא יימצאו המומחים הנחוצים למחלה, ומוטב שיוּשאר כאן, עד שיוּטב לו, ואז ישוב הביתה מרצונו.
בלילה ההוא נלקח נעמן אל חדר מיוחד בבית־החולים ואביו שהה (=היה) עמו כל הלילה. לפנות בוקר שמע כמין קול יבבה (=בכי) ממיטת בנו. והוא גחן (=התכופף) אליו ולחש: ״נעמן, הלא תאמר לי, מה עוללתי לך? מי הוא שעשה לך זאת?״
אבל דומה שנעמן ייבב (=בכה) משנתו. הוא לא פקח את עיניו ולא השיב דבר (=ולא ענה).
מקץ (=אחרי) כמה ימים יצא אפרים ברכבת למרסיי ושם ירד באניה לשוב אל ביתו ואל הפרדסים.