****** רקוויאם לנעמן
פרק 16

בן ארבעים ושבע שנים היה אפרים אברמסון בשובו מן הנסיעה, והוא קיים את שבוּעתו ושוב, לא דרכה רגלו מחוץ לגבולות ארץ־ישראל, עד ליום מותו, מקץ ארבעים ושלוש שנים.

כששב הביתה מסר דין וחשבון לאגוּדת הפרדסנים, ואף על פי שהדברים היו רצופים ניצחונות והישגים, תמהו האיכרים על שלא עלה חיוך על פניו, ודבריו נאמרו ברוח חמוּרה (=ברצינות גדולה) ובסֵבֶר פנים (=הבעה על הפנים) אטום וחתום: זה הסֵבֶר שדבק בו כל ימי חייו.

כשכילה מעשיו אצל האגודה ניפנה לביתו. את הידיעה על נישואי שרה עם עמינדב קיבל בדממה זועפת (=כועסת), ושני הצעירים הוּפתעו לא מעט על שלא העיר שום הערה ולא מצא כל דופי (=לא מצא שום דבר בעייתי) בעניין. ניתן לומר שאפילו נעלבו במקצת. אין לומר שעמינדב היה. מתיירא מפני אביו החורג, אבל בוודאי שלא ניתנה לו אף פעם האפשרות להתחטא לפניו או לבוא עמו במגע של ריב והתפייסות. לרגל הנסיבות המיוחדות של נישואיו עם שרה, מקווה היה שאפרים יכעס, ובסופו של דבר יתפייסו, וכך יוכל עמינדב לדעת עד היכן אפרים מחבב אותו. אלא שכל זה עלה בתוהו (=לא הצליח).

״שרה תלד בביתנו,״ אמר אפרים לרבקה בחדרם. ״אבל אחרי הלידה אתן להם כסף שילכו למקום משלהם ויקימו להם את ביתם על פי הבנתם.”

רבקה לא מיחתה על כך. היא לא היתה יכולה לדרוש מאפרים שיתבזה לעיני בני המושבה פעמיים בגללה. שכן סבוּרה היתה שהאחריות על מעשי עמינדב רובצת על כתפיה: והיא די לה במה שהעז אפרים לעשות כשנשא אותה לאשה, חרף (=למרות) התנגדותו של וועד המושבה.

כשנה לפני מלחמת העולם ילדה שרה לעמינדב את בנם בכורם וקראו שמו עובד. ״עובדי אדמה אנחנו,״ אמר אפרים.

תוך פחות מחצי שנה עברו שרה ועמינדב עם בנם לתל־אביב ושם יסד עמינדב בית חרושת ללְבֵנים ולבלוקים, והיה טורח בו עם שני פועלים. שרה היא שניהלה את העסקים עם הקבלנים והבונים. אל דירתם שבשדרות רוטשילד אספו תלמידה מן הגמנסיה ״הרצליה״ ובשעות אחר הצהרים היתה הנערה מטפלת בעובד ובמשק־הבית ושרה היתה יושבת אל החשבונות עם הבנאים והקבלנים וכן היתה עוברת בין הבניינים לגבות חובות ולקבל הזמנות בשביל בית־החרושת.

כעבור שנה אחת ילדה שרה עוד בן ונקרא שמו אֶליקום, וכעבור חדשים אחדים פרצה מלחמת העולם והקיץ הקץ (=הגיע הסוף) על בניית בתים בתל־אביב ובית־החרושת לבלוקים וללבנים נסגר.

אחר כך באו שנות יגון ורעב, גירושים וגלות, שנים נמחקות מספר החיים. מסחר תפוחי־הזהב פסק; גם האַרבֶּה של שנת 1913 עשה שַמות (=עשה הרבה מאוד נזק) בפרדסים והאיכרים הגיעו עד פת לחם.

כחודש ימים לאחר פרוץ המלחמה הגיע אל אפרים מכתב מצרפת, בין שאר מכתבים של מסחר ושל ענייני האגודה, ובו הודעה כי נעמן שם קץ לחייו (=התאבד).

אפרים אברמסון החזיק את המכתב הפתוח בידיו, חזר וקרא בו כמה פעמים, עוצם את עיניו ואומר בלבו; שניהם מתו, איפוא; גם הבן, גם אמו. הם כותבים לי כאן שגם אמו מתה. אין ספק שזה הדבר שהם מבקשים להודיעני.

הוא לא סיפר לרבקה מה שהודיעוהו מפריס, אלא הלך אל מטע ההדרים, שרק לפני שנה עמד במלוא ליבלובו ועתה היה שומם וחרוּך, וענפיו דוקרים את כל הקרֵב אליהם. בין הגזעים הערומים שוטט, מנופף באגרופו ובועט ברגליו את רגבי האדמה היבשים. פולט היה מפיו שברי פסוקים שזכר, כגון ״ארץ ניתנה ביד רשע״, ו״יאבד יום איוולד בו... היום ההוא יהי חושך... הלילה ההוא יקחהו אופל,״ (זה ציטוט מהתנ”ך מספר איוב) עד שכרע וישב על האדמה, לופת גזע של עץ, מנענע אותו וצועק: ״לעקור, לעקור מן השורש, לכל השדים והרוחות... על מה ועל מי הוצאתי את ימי ושפכתי את דמי? מי לי פה ומה לי פה?... נעמן בני, נעמן אהובי, למה הנחתי לך (=הרשיתי לך) לצאת מבית אביך? למה לקחתי אותך אל הארצות הארורות ההן?... יתומי שלי, נער מנגן, שתיל רך וענוג, אני הרגתי אותך, אני הרוצח, אני נשיאם של הפרדסנים, לבי הלך אחרי הכבוד המשוּקץ (=הארור)... מטורף ושוטה (=טיפש) אומלל. למה סירבתי להאמין כי בלה בחרה במוות; טוב היה לה מותה מחייה עמי... היכן היו עיני וליבי, כשראיתיה משוטטת בבית כמו רוח רפאים? בית נתתי לה, פרדסים נטעתי לשמה... אבל היא לא רצתה בכל אלה... מנגינות היו לה בראשה, ואל המנגינות ההן ביקשה לשוב... בהמה גסה שכמותי, סוס רתוּם אל עגלה, הולך הייתי בתלם ודבר לא ראיתי, ולבי חתום כחבית ריקה... את ידו של דוקטור וויצמן נחוץ היה לי ללחוץ... שחורים נחוץ היה לי ללבוש, כאחד הריקים (=אנשים פשוטים) שתקף עליו יצרו והלך למקום שאין מכירים אותו... מי יסלח לי ומי יאמר לי נבל מתועב? ואתם, שאינכם עוד, אהובי שלי, יחידי שלי, למה לי חיים בלעדיכם?”

צנח אפרים בין הגזעים הגדמים, פניו בעפר, עד שנפלה עליו תרדמה. ובחלומו היה יושב אל השולחן בישיבה של אגודת הפרדסנים ומאזין (=מקשיב), כשלפתע זכר שהילדים אינם מכוסים, ואפשר (=יכול להיות) שיצטננו. הוא יצא מחדר הישיבות, חצה את המסדרון ונכנס לחדר הילדים ועמד בפתח. אושר כביר הציף את נפשו והוא אמר בלבו: הנה, בית מלא כל טוב, מלאו אָסַמַי מזָן אל זָן, אנא אֶשא את אושרי?

חדר הילדים היה חשוך והוא דימה לשמוע קול נשימה רכה מרחף בחללו. אז זכר שבא לכסות את הילדים וקָרַב אל המיטה ומצאה ריקה. הוא זעק מאימה (=פחד גדול) והקיץ משנתו.

כשהפך פניו מן האדמה ראה שמיים וכוכבים, ושמע קולן של חיות־הלילה. הוא זכר את חלומו, ואמר לנפשו: ״אילו היה חדרם הריק של הילדים מלא, וחדר הישיבות המלא של האגודה, אילו היה ריק... כמה נפלאים היו החיים יכולים להיות.״ פניו נתעוותו והוא ירק את החול והשרשים שדבקו בפיו ובשיניו, חזור וירוק (=ירק שוב ושוב), ואחר כך קם ועמד על רגליו. ״אל האורווה,״ אמר לנפשו, ״מקומו של הסוס באורווה. לך ולעס קש, בהמה גסה.”