****** רקוויאם לנעמן
פרק 17-18

אנשי תל־אביב הוגלו על ידי הטורקים צפונה, ושרה עם עמינדב ושני ילדיהם, עובד ואליקום, הגיעו בעגלה עם קצת מטלטלים ותקעו אוהלם ליד המושבה שממנה באה אחותו של אפרים. אנשי המקום הראו להם את הבית שבו היתה מתגוררת ובו שָכלָה (=איבדה) את בעלה ושלשת ילדיה.

במושבות הדרומיות התלבטו האנשים זמן מה, לפני שנפוצו (=התפזרו) לכל רוח, מי צפונה, ומי למצרים אל מחנה האנגלים. אפרים עם רבקה והרצל הקטן ירדו מצריימה ושם היו מתגוררים ארבע שנים.

במצרים נזדמן אפרים עם שלוּחיו (=הנציגים) של הבארון דה־מנשה ובסיועם (=בעזרתם) מצא לו עבודות קבלנות באלכסנדריה, ושם שכר למשפחתו דירה קטנה, ורבקה מצאה לה עבודת מבשלת במסעדה יהודית ליד הנמל.

ענייני המלחמה הגדולה לא נגעו ללבו של אפרים אלא במידה שהיו קשורים לארץ־ישראל כל מה שביקש לדעת על ארץ־ישראל היה מוצא אצל האדון אָלֶכּס, שהיה מגיע לעתים לקהיר, ושמה היה אפרים נוסע, לשמוע חדשות, להחיות נפשו. ובשובו מקהיר היה יושב אל ארוחת הערב, מצווה על רבקה להגיף (=לסגור) את התריסים ולהרצל היה מצווה להאזין ולשמור את הסודות בלבו.

והסודות היו רבים וקשים. חבורת המרגלים של זכרון־יעקב עובדת את האנגלים באמונה, מפני שהאנגלים יהיו אדוני ארץ-ישראל, כשתסתיים המלחמה.,וחבורה זו כולה על טוהרַת בני האיכרים, כמובן, מפני שאהבת האדמה ממלאה את ליבם והם נכונים להקריב את נפשם על מזבח המולדת. ולעומתם ניצבים (=עומדים) הפועלים מן הקבוצות והקומוּנות למיניהן, והם דבקים מפחד באדוניהם הטורקיים, חרדים מקול עלה נידף (=פוחדים מכל רעש הכי קטן) ומפריעים את המרגלים מעבודתם. וכבר היה מקרה שהסגירו גיבור ניל״י לידי רודפיו הטורקיים, להוציאו להורג בקושטא.

״זכרו מה שאני אומר לכם,״ היה אפרים מלחש באזני רבקה אשתו והרצל בנו, “כי מן הדבר הזה תצא אש, שתאכל את הישוב שלנו דורות רבים. בני האיכרים לא יסלחו לפועלים והפועלים ישנאו את בני האיכרים, כאשר ילמדו לדעת כי צדקו מלכתחילה. היהודים יש להם זכרון חזק, ומה שלא סלחו לעָמָלֶק אחרי אלף דור, בוודאי שלא יסלחו זה לזה מקץ כמה שנים מועטות.״

״נו, מילא,״ היתה רבקה אומרת, ״הכל יישכח מן הלב כשתסתיים המלחמה. כך דרכו של עולם.״

״אשה, אומר אפרים בתוקף, ״אינך מכירה בטיבו של עמנו. מלחמה זו שמהלכת עכשו בעולם, הריהי כמשחק ילדים לעומת המלחמות שילחמו היהודים זה בזה בימי השלום הבאים עלינו.״

טענותיה של רבקה מסתתמות (=לא היה לה יותר מה לומר) והרצל מאזין בשתיקה, וכשאביו מסיים את סיפורו, הרצל שואל: “אבא, רוצה אתה שאצטרף למרגלים?״

“אתה שב עכשו במקומך,״ מצווה עליו אפרים. ״וכשתגדל ותהיה גבר לא יַחסרו לך עלילות. לכך אל תהיה חושש.״

ובני אברמסון היו שבים אל עיסוקיהם, מצפים לגמר המלחמה, ושבים ומתכנסים מפעם לפעם לשמוע חדשות, כשאביהם חוזר מקהיר. ובין שיחת לילה סודית לחברתה היו חייהם מתנהלים על מי מנוחות (=לא היו להם שום צרות או בעיות), למרות שמסביב היה העולם עולה בלהבות. הם נהגו וחיו ככל שנהגו וחיו אבותיהם ואבות אבותיהם זה אלפיים שנים: מתעלמים מן הרעש והמהומה שמקימים הגויים, וליבם נתון אל מרכז אחד ויחיד, חבוי ומוסתר יפה יפה בלב פנימה, ונופיו משתרעים על גדות הירדן. מערבות אוקראינה היה הירדן רחוק. מאלכסנדריה אין הוא רחוק כלל.

כבן שבע־עשרה שנים היה הרצל, כשירד עם אביו ואמו לאלכסנדריה. את רוב שעות היום היה עושה בקולג’, שבו למד עד מהרה את הלשון האנגלית והצרפתית, ובערבים היה מתרועע (=מבלֶה) עם כמה מבני העשירים היהודים. אביו ואמו מפנקים אותו למעלה מן המידה (=יותר מדי) והוא לובש מחלצות (=בגדים יפים ויקרים) של בני טובים, הפרוטה מצויה בכיסו (=יש לו כסף) ורוחו טובה עליו.

מחבריו קיבל ידיעות נחוצות על מנהגי הכרך ועד מהרה היה להם למדריך ולמנהיג. בחבורה היו הולכים אצל פרוצות (=זונות) איטלקיות והיו מעשנים סיגריות, ספוגות רעלים ריחניים. כשהחל שפמו מצמח, לא גילח אותו וביום מותו, והוא בן שבעים ושבע שנים, עדייו היה אותו שפם עצמו מעטר (=מקשט) את שפתו העליונה.

בעודו נער התנכר בגינוני שמרנות, כגון צוארון מעומלן וכגון רכסי־שרוולים, תואמים את צבע עניבתו. וגם בגינונים אלה החזיק עד ליום מותו, והוא רווק, קונה אהבה בכסף, שלא להיות חייב דבר לאיש או לאשה.

ומאחר שעשה את ימי בחרותו בארץ זרה, דבק בו ריח המרחקים והוא הקפיד לשמר את הריח הזה ולטפחו כל ימי חייו.

אפרים היה מצפה בכל יום, שתסתיים המלחמה והוא ישוב אל פרדסיו ואל ביתו ורבקה היתה שותפת לו בצפייה, עושה מלאכתה בחריצות ובקוצר רוח (=בלי סבלנות). רק הרצל נהג כמי שלא אצה לו הדרך (=כאדם שלא ממהר) ולא נשתבש יומו. כמו שמח היה בחלקו וכמו כאן נולד ופה יכה שורש לעולמים. צעיר היה ואת נעוריו עתיד היה לשמר לאורך ימים, מתוך שמרנות שבאופי.

לימים חילץ עצמו מחבורת הנערים היהודיים שבמצרים ומצא לו חברים בין האיטלקים, הערבים והיוונים; ואילמלא נסתיימה המלחמה אפשר שהיה מתבולל באותו ערב רב של אלכסנדריה, שמן הנמל שלה מצאו רבים נתיבה (=דרך) לחצות את הים התיכון ולהלך בדרכי אירופה כל ימי חייהם.

אבל המלחמה, שתחילה הבריחה את בני אברמסון מביתם, נסתיימה והחזרה אל הבית היתה דבר המובן, מאליו לגבי בעל פרדסים ובעל משק כאפרים.

אמרו תודה לשלוחיו (=נציגים) של הברון דה־מנשה, אמרו תודה לבעל המסעדה, לחצו ידו של מנהל הקולג׳ והניחו שלמונים (=כסף) בידי העוזרת הערביה, וער מהרה שכחו את כל אלה, ומצרים נמחתה מלוח לבם (=הם שכחו את מצריים, היא נמחקה מהלב שלהם).
מלבו של הרצל לא נמחתה, והיתה מתקיימת בו כבראי: מי שרואה, רואה. מי שאינו רואה, הרי זה כאילו אין שם כלום.

פרק 18

ב־1917 נכנסו הצבאות האנגליים לירושלים וב־1918 נסתיימה המלחמה, והמשפחות החלו מחפשות זו את זו ושבות ומתאגדות (=מתאחדות).

כששבה משפחת אברמסון אל ביתה היה הרצל בן עשרים ואחת שנים, והלשונות האנגלית והצרפתית שגורות בפיו (הוא ידע אנגלית וצרפתית), מפני שנתחנך בבית־הספר של המיסיון.

כשנכנסו בני אברמסון אל חצרם ההרוסה נוכחו לדעת שרק האורווה שרדה (=לא נהרסה) מכל הבניינים שהיו שם, ורק היא ראויה (=מתאימה) למגורי אדם. הלכו איפוא והתקינו להם משכב־לילה באורווה ושם עשו כמה חדשים, עד שהקימו את החצר מהריסותיה.

בלילה הראשון, וכן כמה לילות לאחר מכן, היה הרצל מתעורר משנתו ומזדקף במיטתו. מתאמץ היה לזכור בדיוק את המקום שבו מצא את שרה ועמינדב מתעלסים, לפני שלוש־עשרה שנים.

הענף האחר של המשפחה - שרה ועמינדב בן־ציון עם ילדיהם - אף הוא שב ונשתל במקומו שבתל־אביב. הם הזמינו בבית החרושת של וַוגנֶר שביפו מכונות חדשות לתעשיית לְבֵנים ובלוקים, ושָבו אל עיסוקם הראשון. השלטונות האנגליים לא הגבילו את רשיונות הבניה, ותל־אביב החלה מתפשטת כלפי מזרח וכלפי צפון, וידיהם של בני בן־ציון היו מלאות עבודה.

עובד, בנם בכורם, נעשה באותה שנה תלמיד המחלקה הראשונה בגימנסיה ״הרצליה” ואליקום, הקטן ממנו, הלך אל גן־הילדים שברחוב יהודה־הלוי. אחת לחודש היה סבא אפרים בא מן המושבה ואתו שני סלים של ירקות ופירות, ובערבי חגים היתה רבקה באה ועמה תרנגולות, ביצים, דבש ועוגות. מעולם לא באו אפרים ורבקה יחדו, ורק בימי חג־הפסח נתכנסו כולם במושבה לעשות את סדר־הפסח בצוותא, בבית החדש שנבנה על מקומו של הישן.

הפגישה בין הרצל לבין אחותו ובעלה נתקיימה איפוא אחת לשנה, ורוח של קרירות ונימוסים היתה שרוייה ביניהם. אפשר ששנות הפרידה גרמו לכך, ואפשר שהפגישה באורווה לא נמחתה מזכרונם ואף על פי שהיו עתה אנשים מבוגרים - ואולי דוקא מפני כך - לא מצאו דרך למחות את הזכרון ההוא או להפכו לדבר־בדיחה של ימי הילדות.