****** רקוויאם לנעמן
פרק 20א׳

באחד הימים של שנת 1921 היה אפרים עושה דרכו מן המושבה שלו לתל־אביב, וכשעבר בסמוך (=קרוב) לשכונות המזרחיות של יפו, בין הפרדסים, פגש ערבים בדרכו, ופניהם לא כתמול שלשום. לבו אמר לו שמתרחשים (=קורים) שם מאורעות לא טובים, והוא סטה מדרכו והגיע לתל־אביב סחור סחור (=סביב סביב), בדרך השדות של מקווה־ישראל.

כשבא אל ביתם של שרה ועמינדב, ועמו שני הסלים עם הירקות והפירות, מצא את בני הבית טורחים להשיב את רוחו של עובד. הנער הלך בבוקר לגימנסיה ״הרצליה״ ושם ראה אנשים נאספים ומתלחשים, ואחר כך הביאו גוויה עטופה בשמיכות והשכיבוה בחצר. עובד נדחק בין רגלי האנשים וראה את המורה בּרֶנֶר שוכב מדוּקר, בעינים עצומות, על השמיכה, וזקנו מוּכתם בדם. הוא שב הביתה וכל היום הוא מקיא, מייבב ואיננו עונה כשמדברים אליו.

״ובכן, הרי זה פוגרום,״ אמר אפרים. ״הערבים מנסים לעשות לנו מה שעשו האוקראינים והרוסים.”

באותה שנה החלו (=התחילו) היהודים שבארץ־ישראל אוגרים (=אוספים) נשק ומתארגנים להגנה עצמית. את התלמידים הקשישים של הגימנסיה היו משביעים בלילה על התנ״ך ועל האקדח. ובמושבות היו האיכרים יוצאים בעצמם לשמירה ואת השומרים הערביים פיטרו ממשרותיהם.

בשנת 1929, כשפרץ הפוגרום השני, כבר היה עובד בן השש־עשרה מפקד יחידה של ה״הגנה״ ועשה לילותיו מחוץ לבית, בדירות שבקצה רחוב הירקון, מול מסגד חסן־בק, על גבול יפו. באותם מאורעות קרה המקרה, שמוכר ״ברד״ ערבי התנפל על עגלון יהודי והחל מדקר (=דוקר) אותו בפגיון. ועובד ניצב (=עומד) בחלון, כיוון אקדחו וירה בערבי והרגו. כששב הביתה בבוקר, לישון ולהחליף כוח, לא יכול להירדם, אבל לא הקיא ולא יבב (=בכה), וכשבאה אמו בצהרים והציעה לו ארוחה, ישב אל השלחן ואכל, כמימים ימימה (כמו כל יום). אחיו הקטן, אֶליקוּם בן החמש־עשרה, היה מנקה את אקדחו של עובד והבחין שהקנה עכור (=לא נקי).
״ירית בלילה?״ שאל את אחיו מתוך התפעלות.

“אתה תעשה את העבודה שלך ואל תשאל שאלות,״ נזף בו עובד מאצל השלחן.

חובת־הסודיות היתה עיקר גדול ב״הגנה״. אפילו שרה ועמינדב לא הציגו לבנם בכורם שום שאלות.

נער מוכשר וזריז היה עובד, וכיוון שנכנס ללמוד בגימנסיה לפני שמלאו לו שש שנים, סיים את לימודיו לפני שמלאו לו שמונה־עשרה, ובשנת 1930 שגרוהו (=שלחו אותו) הוריו לירושלים ללמוד בבית הספר למשפטים.

שרה ועמינדב היו מנהלים עתה שני בתי חרושת, האחד ללבנים ולבלוקים והשני לטכסטיל. לפי מה שראו והבחינו בשני הבנים שלהם, ברור היה שרק עובד מסוגל להמשיך במה שהתחילו בו ההורים. חריף היה ואיש מעשה, נמרץ וחרוץ בכל מעשיו. ואֶליקוּם היה בעיה קשה. לא שהיה, חלילה, רפה־שכל (=לא חכם).  אדרבא, היה קורא הרבה בספרים והיה הולך להצגות תיאטרון ולקונצרטים, אבל תכלית לא היתה בו. בגימנסיה נתרשל בלימודיו והתעודות שקיבל בסוף השנה היו נוראות ומְבישות וניכר היה שלעסקים לא יצלַח (=לא יתאים) לעולם. אבל לְמה יצלח - לאלהים פתרונים. שרה היתה נוהגת בו ביד קשה, והיתה אומרת לו שכל כספי המשפחה מתבזבזים על מורים מיוחדים, שיש לשכור בשבילו בימי־החופשה, כדי שיוכל לעמוד בבחינות. ולעמינדב לא היה פנאי לשוחח עם בנו אֶליקוּם, ועל כך החזיק לו הבן טובה מרובה.

אפרים לבדו היה מחבב את אֶליקוּם והיה מעתיר עליו בסתר מתנות־כסף, כדי שיוכל לקנות ספרים ותקליטים. ובאותם כספים שנתן הסב בידי נכדו, היה אֶליקוּם עורך מסעות בארץ, נעלם מן הבית ושב מקץ שבוע או שבועיים, ואיננו מגיד (=אומר) להוריו דבר. שרה היתה נוזפת באביה על שהוא מפנק נער לא־יוצלח ואפרים היה משיב ואומר; “את תתעסקי לך בעובד, מפני שהוא השקעה בטוחה; ואני, הניחי לי את אֶליקוּם. הוא כולו הפסד, ואני נכון לקחת ריזיקו (=סיכון). מה איכפת לך?״

בתוך שלש שנים עשה עובד חַיִל (=הצליח) בלימודיו בירושלים ויצא מוּכתר בתעודת עורך־דין. ולא זו בלבד, אלא שגם מצא לו נערה ממשפחת קורדוביירו, משפחה ספרדית עתיקה ומיוחסת, ושם הנערה רחל, ולהוריה רכוש גדול, שכונת־בתים בירושלים וקרקעות מסביב לטבריה, וגם ממזרח לתל־אביב ובהר־כנען, ואביה עורך־דין נודע, מומחה לענייני הטאבו, ואחד מדודיה שופט.

בשנת 1934 נערכה חתונתם של עובד ורחל בירושלים, ומשפחת בן־ציון עם משפחת אברמסון עלו שמה והתאכסנו במלון ׳ורשבסקי׳ שלשה ימים, לחוג את ברית הנישואים ולהתוודע אל בני משפחת קורדוביירו.

רבקה תפרה לה שמלה מיוחדת לחתונת הנכד ואפרים לבש את החליפה שנטל (=לקח) עמו לאירופה, לפני עשרים ושתיים שנים. חייט מומחה מן המושבה רחובות הרחיב אותה במקום שהיתה צריכה לכך, ולאחר גיהוץ כמעט שלא ניכר מקומם של התפרים הישנים.

אף על פי כן נראו השניים כמין קבצנים, או פשוטי־עם, מחופשים ליום אחד, בהשוואה לתפארת מעמדם של בני קורדוביירו.
היהודים הספרדיים המיוחסים של ירושלים לא היו דומים כלל לאותם יהודים ספרדיים מועטים שהיו במושבות או בתל־אביב. לא זו בלבד (=לא רק) שביתם היה מרוהט בטעם אירופה של המאה התשע־עשרה, שהיו שם שטיחים פרסיים, כלי נחושת דמשקאיים ושידות משובצות בצדפי־דר (=פנינה) ובחוטי כסף וזהב, אלא גם זאת, שהיתה להם הדרת פנים עתיקה. ספק הדרת פניהם של רבנים מפורסמים ותקיפים, ספק הדרת פנים של סוחרים גדולים מערי רוסיה וקוקז מלשעבר. אלא שהספרדים הללו לא היו רוסים, אלא מין בני אדם אקזוטיים, חשודים בעיני אפרים באיזו השתייכות קרובה מדי לערבים, או לטורקים, או לשאר בריות (=אנשים) של המזרח.

בני קורדוביירו קיבלו את בני בן־ציון ואברמסון במאור פנים מוּפלג (=בשמחה רבה), אבל לאפרים נדמה, היה שהם מפריזים, כדי להסתיר מעין בוּז־שבלב, או מעין רחמים ואולי אפילו פחד וחשדות ורוחו היתה עכורה (=היה לו מצב רוח רע) כל אותם שלשה ימים ששהו (=היו) בירושלים.

לפי מעמד הבית ולפי שיחת האנשים, לא היה לאפרים שום מקום להצטער על ההשתדכוּת. מה גם שלא היה חרד, חלילה, לגורלו של עובד. בחור זה הריהו כאותו חתול, שאם ייפול, על ארבעת כרעיו ייפול ולא יינזק. ובכל זאת חש אפרים שנכדו זה יוצא מרשות המשפחה, ואם תמצא לומר (=תרצה לומר), הריהו אפילו יוצא מרשות השבט, שבט האברמסונים בני רוסיה, חלוצים חקלאיים של ארץ־ישראל.

״מילא,״ אמר לרבקה, לאחר שיצאו בני הזוג מתחת לחופה, מאורשים אמנם כדת וכדין, אבל בכל זאת על ידי רב ספרדי, מעוטר בגלימה שחורה ובטורבן שחור לראשו, מזמר מזמורי־חופה שלא ידעו אבותינו. ״מילא, שיהיה לסימן טוב ולמזל טוב. עובד ימצא את דרכו גם מעבר להרי חושך, על אחת כמה וכמה בין היהודים הללו, שבסופו של דבר הריהם יהודים לא פחות מאתנו... אני, יש לי דאגות מאֶליקוּם, לא מעובד.”

ניבא ולא ידע מה שניבא.