****** רקוויאם לנעמן
פרק 21א’

אֶליקוּם לא שב אל בית הוריו, לא מקץ יום ולא מקץ יומיים, גם לא מקץ שנה או שנתיים.
כשהגיע לקיבוץ, קיבל אוהל משלו, בשיכון־הרווקים המועמדים להיות חברים. למחרת ניתנה לו עגלה רתומה לזוג פרדות, והוא היה עומס זבל ברפתות ומוביל אותו לפיזור בחלקת הירקות ובשדות. בערב, כששב מן המקלחת, היה הולד לחדר האוכל ומשם אל אוהלו, לקרוא בספר או לשמוע מוסיקה מעל הגרמופון שהביא עמו. ובבוקר - חוזר חלילה: ארוחת בוקר ראשונה, בשעה חמש בחדר האוכל, נסיעה אל הרפתות, ארוחת בוקר שניה בשדה ויום־עבודה ארוך, שכולו פנוי למחשבה ולחשבון־הנפש.

פעמיים בשבוע היה הולך לחדרו של משולם הגלילי, שהוא כמין נער נצחי, על פי עיניו הכחולות ולחייו הוורודות, ואדם קשיש למדי (=דֵי זקן), על פי גילו ועל פי קרחתו ושם היה מעיין במה שכתב האיש בין פגישה לפגישה. האיש הזה היה שוקד (=עובד) על הכנת פרוגרמה, שמתוכה עתידים חברי כל הקיבוצים להכיר את שאיפותיהם ולנהוג על פי הכללים שיקבע להם משולם הגלילי. לאחר שיעיין אֶליקוּם בניירות, יהיו מלבנים את הסוגיות הקשות (=לשוחח על הבעיות הקשות) ויפליגו בוויכוח (=להתווכח) עד אור הבוקר. ובבוקר משולם הגלילי פורש לישון במיטתו ואֶליקוּם הולך לאסוף את הזבל. עם האנשים האחרים עדיין לא מצא אֶליקוּם לשון משותפת.

בשבתות היה נוטל (=לוקח) אחת מפרדותיו ורוכב אל השדות, כדי שיוכל לחשוב באין מפריע. אלא שהפרדה איננה בהמת־רכיבה והיא מתמרדת על רוכבה, וכך אירע שפרדתו של אֶליקוּם השתוללה ופרצה בדהרה מטורפת, מקפצת על כרעיה ומבעטת באוויר, עד שהטילה את הרוכב על האדמה, ולפני שברחה אל השדות העניקה לו בעיטה בצלעותיו. מן המפלה הזאת לא קם אֶליקוּם אלא מקץ שבוע ימים, שבהם היה מוטל במיטה, מתקשה לשאוף אוויר, מפני שאחת מצלעותיו נסתדקה.

כשבררו את הענין באסיפה, היו חברים שאמרו מתוך הסתייגות, כי בחור עירוני, שהורגל בתענוגות העיר, איננו צריך לרכב על פרדות. חברים אחרים העירו, שגם לבהמות מגיע יום מנוחה, ואפילו בתורה זה כתוב ויש לאסור על אֶליקוּם בפירוש לנצל את הפרדות. אבל נמצאו גם חברים שהיו מגינים על אֶליקוּם, וסיפרו לבאי האסיפה (אלה שבאו לאסיפה), כי ראו ב״הפועל הצעיר״ מאמר שלו על יוסף חיים ברנר.

״מטיפוס כזה קשה, כמובן, לדרוש רגש אחריות,״ אמרו החברים הנחלצים להגנתו.

על כך העיר משולם הגלילי: “אדרבא, דוקא מפני שהוא מושך בעט (=כותב), וגם מושך בעול (=עובד) עבודת־השדה, יש לראות בו התגלמותו של האדם החדש.”

החברים לא הבינו למה בדיוק נתכוון, ומשולם הגלילי לא פירש, ואיש גם לא ביקש ממנו שיפרש, מפני שאם יפתח את פיו, הוא עלול לדבר עד אור הבוקר וחבל על הכוחות.

אֶליקוּם קיבל עליו את הדין (=הסכים עם ההחלטה), ומכאן ואילך היה יוצא בשבתות אל השדות ברגל, ובסופו של דבר מצא שכך טוב יותר. הליכה יפה למחשבה, ורכיבה היא עניין פראי וחוץ מזה צדקו האומרים שגם לבהמה יש זכות־המנוחה.

פרשת הזכויות והחובות בחברה הקיבוצית היתה אחת הסוגיות (=שאלות) הקשות שבהן עסק חיבורו של משולם הגלילי. הוא טען, למשל, כי העבודה הגופנית היא זכות גדולה ולא כל אחד ראוי לה ותחילה חייב אדם להוכיח עצמו; וכל זמן שלא הוכיח עצמו ולא הכין את עצמו מבפנים, ספק אם הוא ראוי ליטול חלק בסימפוניה החברתית. כך בפירוש כתב, ואֶליקוּם שמח על הדימוי המוסיקלי וראה בכך רמז לתועלת שבמוסיקה, ולעצם הלגיטימיות שלה בחברה הקיבוצית.

ומאחר שמצא בכתביו של משולם הגלילי חיבה למוסיקה, הזמין אותו ערב אחד לאוהלו, לשמוע תקליטים. משולם לא היו לו חובות משפחה, מפני שנפרד מאשתו (השניה) ואת ילדיו היה מבקר בשעות אחר הצהרים, על הדשא של בית הילדים, לפי הכלל הנקוט - שעתיים ביום, לפני ארוחח הערב. ובכן, בא משולם אל אוהלו של אֶליקוּם, הציץ בגרמופון ואמר: ״את הדבר הזה מוטב שתעמיד בחדר־התרבות, כדי שיוכלו כל החברים לשמוע. ובינתיים נראה מה שיש לך, שים איזה תקליט טוב.״

אֶליקוּם נבהל: “בחדר־התרבות? הלא שם קוראים עתונים ומשוחחים. שם אי אפשר לשמוע מוסיקה.״

״ואיר אתה אומר להרגיל את החברים לתענוגות מעודנים יותר, אם לא תנסה? וחוץ מזה, עקרונית, אין לך רשות להחזיק ברכוש, במכשיר או במכונה, שידם של שאר החברים איננה משגת (=אין להם כסף)... כלומר, התקציב איננו מספיק... אבל בינתיים נראה מה שיש לך. שים משהו טוב.״

אֶליקוּם הניח על הגרמופון טוקאטה ופוגה של באך, בניצוחו של סטוקובסקי, והחל מסובב את הידית. ״אני אגיד לך, משולם...״ הרהר בקול, ״אם כבר החלטת שאין לי רשות, אולי כדאי לשאול את החברים. אולי הם בכלל לא רוצים את זה בחדר־התרבות?״

וכשפרצו הצלילים הראשונים מן התיבה, העווה משולם את פניו וקרא בבהלה: ״תפסיק את זה... אין לך משהו עממי, שירים או ריקודים עממיים?״

אֶליקוּם אמר שאין לו, וכמעט שנשם לרווחה, אבל משולם אמר שתקליטים טובים אפשר לקנות מתקציב התרבות. אין זה כל כך ביוקר. העיקר הוא הגרמופון עצמו, והוא יביא את העניין לפני האסיפה.

מיד הפליגו לדבר בעניינים אחרים, אך באותו הלילה לא קלט אֶליקוּם הרבה מן הרעיונות ולבו ניבא לו קשיים.

כמה חודשים לאחר מכן - כשהגרמופון עדיין מצוי באוהלו, מפני שמשולם הגלילי היה אדם שכחן ומפוזר בדעתו, נתון לעיקרי רעיונותיו הכלליים - הגיעה לקיבוץ קבוצה ראשונה של נערים ונערות מגרמניה. ההורים נשארו בברלין, בפרנקפורט, ובשאר מקומות, כדי להציל מה שאפשר להציל מן הנאצים שעלו לשלטון, אבל את ילדיהם מילטו לארץ־ישראל, כדי להצטרף אליהם לאחר זמן. ובין הבאים היתה נערה אחת, ליזל שמה, והיא הביאה אתה כינור. ומשעה שראה אֶליקוּם את הכינור החל רואה חזיונות בהקיץ. הנה הוא שב מן השדה, מתקלח ופונה לחדר האוכל, ושם ליזל יושבת אל השלחן ושומרת מקום אחד, סמוך אליה, בשבילו, והוא בא ויושב לצדה ומתקין (=מכין) במו ידיו סלט, ומוזג לה מרק בתַרווד. וכשהיא לוגמת מן המרק הוא לוחש באזניה ושואל אותה עד היכן כבר הגיעה בנגינה על הכינור, והיא מחייכת ואינה מגלה לו. אבל כשהם באים אל אוהלו, היא מוציאה את הכינור מנרתיקו וכהלום רעם הוא מאזין לשאקונה של באך. כל הלילה הוא מאזין (=מקשיב) לנגינתה ולפנות בוקר הוא מלטף את שערה והיא מבטיחה לו לשוב ולבוא כל לילה, כל לילה.

אֶליקוּם עוקב בעיניו אחרי ליזל במשך שבועות רבים והוא רואה אותה ערב ערב בחדר האוכל, יושבת בין הנערים והנערות שבאו מגרמניה. ואחרי הארוחה היא קמה ופורשת עמהם לבית שבו הם מתגוררים, ליד בית־הספר. פעם אחת היתה ליזל תורנית במטבח ופעם אחרת עבדה בהגשה והביאה אח קערות המרק אל השלחנות. כשהניחה את הקערה על השלחן שלו, אמר לה אֶליקוּם תודה. היא הביטה בו בתמיהה והמשיכה בעבודתה. באותו הלילה גמלה החלטה בלבו (=החליט), אלא שהיה צריך לשבוע נוסף לפני שיוציא את החלטתו מן הכוח אל הפועל, מפני שבינתיים היה מצונן. ואמנם כעבור שבוע סיים את ארוחת הערב בחיפזון ויצא לעמוד על המשמר בדלת היציאה. עד מהרה ראה את ליזל יוצאת, כשהיא משוחחת עם חברה. אֶליקוּם צעד נכחו כחייל פורץ מן השורה, והבהיל במקצת את שתי הנערות, אך לא שב בו מהחלטתו ואמר לליזל: “אם אפשר, הייתי רוצה לשוחח.”
“איתי לבדי?” שאלה ליזל, “או שגם החברה שלי יכולה להיות נוכחת?״ ״איתך לבד,״ אמר אֶליקוּם.
״סליחה,״ אמרה ליזל לחברתה, וזו המשיכה מיד בדרכה. ״איפה אנו משוחחים?״ למרות שאֶליקוּם היה נדהם ומאושר מעוצם ההצלחה, אי אפשר היה לו שלא להתפלא על הקלות שבה נכבשת המצודה. כמעט שבו ברגע עלו בלבו חששות כבדים בנוגע לטיבם המוסרי של בני הנוער הגרמניים, אלא שלא היה לו פנאי (=זמן) להרהר בנושא בכובד ראש (=ברצינות), מפני שליזל הוסיפה מיד ושאלה: ״אתה רוצה שנטייל קצת לשם?״

היא הצביעה לעבר הדרך המוליכה אל המטעים. כשמצא את עצמו הולך לצידה במורד הגבעה, היתה ליזל מפטפטת בלא מעצור ואומרת: ״אתם אנשים משונים בארץ־ישראל... או שזה רק בקיבוצים? אני אינני מכירה עדיין את תל־אביב... אבל בקיבוץ זה מאד משונה. הצעירים נורא ביישנים, או שהם מפחדים מאתנו, מפני שבאנו מאירופה. אני לא יודעת... לא פונים אלינו ולא קושרים שום קשר. ודוקא הזקנים הם שדים משחת, שולחים ידיים, מוכנים לכל מיני הרפתקאות, ממש דון־ז׳ואנים מקצועיים... איך אתה מסביר את זה?״ אֶליקוּם ביקש תחילה לדעת, אם ליזל כבר הבחינה בו קודם לכן. “אני הוא זה שאמר לך תודה, כשעבדת בהגשה בחדר־האוכל,״ אמר לה.

״לא זוכרת,״ אמרה ליזל, ״הכרתי בזמן האחרון כל כך הרבה אנשים: זה מטשטש אותך, אתה יודע... אז מה אתה אומר על זה שבחורים כמוך הם ביישנים והזקנים משתוללים כמו צעירים... זה לא מוזר?״

״רציתי לשאול שאלה,״ אמר אֶליקוּם. ״הכינור הזה... את מנגנת כבר מזמן?״ ״מנגנת? מה פתאום מנגנת? הכינור לא שלי, בכלל. כלומר, הוא של המשפחה. אמרו לי שהוא יקר מאד, ואם לא אוכל להישאר בקיבוץ, אז אמכור את הכינור ואנסה להסתדר בעיר. הכינור זה הקפיטל שלי. למה אתה שואל על הכינור? חשבתי שאתה מתעניין בי, או שאני טועה?״ עכשו צריך היה אליקום לדעת שעשה מקח טעות (=עשה שגיאה), אבל איחר את המועד. הלילה היה צונן ומלא קולות צרצרים ועופות, וליזל שאלת שאלה פשוטה ומובנת: ״אני מוצאת חן בעיניך או לא? תגיד, אל תפחד.״

וכדי שיוכל לתת דעתו על השאלה וגם כדי שיהיה לו חומר לשקול את השאלה, תפסה ליזל את ראשו ונשקה לו על פיו.
״זה לפי טעמך?״ האיצה בו, ונדמה לו שהיא עומדת להיעלב. ״בהחלט,״ אמר. ״אינני מוציא מכלל אפשרות גם יחסים כאלה, שזה בהחלט טבעי... אם יש יחס נפשי בין שני בני־אדם, כמובן... את יפה מאד, אני חושב.״ ״ואיזה יחס יש עכשו בין בני־האדם? תראה קצת יחס, כדי שאבין על מה אתה מקשקש.״

והיא שבה עתה וחיבקה את כתפיו ושוב נשקה לו על פיו. אֶליקוּם התחיל רועד בכל גופו.

״כזה אתה?״ אמרה והקיפה בימינה את מתניו, לוחצת אותו אליה. ״כמו כל הבחורים במקום הזה... חבורה משונה... אני חושבת שיותר טוב אם נשב קצת כאן, על האבן... הנה כך. שים את הראש שלך אצלי, אל תפחד.״

אֶליקוּם שכב על גבו, ראשו נתון על ברכיה, וראה חצי ירח ירקרק. נחיריו מלאו ריח אדמה מושקית ומעבר למטע, בבית־הבאר, ניסה מישהו לשוא להדליק את המנוע.

״לא נדלק,״ אמרה ליזל. ״בדיוק כמוך.״

אֶליקוּם התרומם וישב ממולה על האדמה. בסמוך להם (=על ידם) נתמשכה הדרך המוליכה לתוך המטע ובה חריצי גלגליו של טרקטור, גושי עפר שהירח משווה להם דמות של חיות קטנות, דמומות. נחש שחור זחל בעצלתיים וחצה את הדרך. ״ראית?״ הורה אֶליקוּם על הנחש.

ליזל ניתרה ממקומה וחיבקה אותו בחזקה. אֶליקוּם ליטף את שערה ונשק לה על רקתה. ״אל תפחדי,״ אמר, ״זה לא נחש ארסי. הוא מביא תועלת לחקלאות. הוא אוכל עכברי שדה... את כל כך רכה וחמה ליזל. כל כך טוב לי איתך עכשו.״ ״אבל אני לא מביאה תועלת לחקלאות,״ אמרה ליזל.

״לא צריך ללעוג,״ אמר אֶליקוּם. ״לאט לאט נהיה חברים ונתרגל זה לזה.״
״אני כל. כך גועלית שצריך להתרגל אלי בהדרגה? (=לא בבת אחת) לא שמעת על אהבה ממבט ראשון?״
״ליזל, זו לא אהבה ממבט ראשון... את שונה ממני, את לגמרי אחרת, המושגים שלך שונים...״
״תתפלא לראות כמה כולנו דומים, ילד מטופש. אתה יודע מה? אתה רוצה לשוב לקיבוץ?”
אֶליקוּם תפס בה בחזקה והיא פלטה צעקה קטנה, עליזה. “אתה לא כל כך חלש כמו שאתה מעמיד פנים, ילד. יש לך ידיים של רוצח. כמעט שפרקת אותי. אתה די מסוכן. אם אתה רוצה, אז מה, לא שבים לקיבוץ?”
״לא שבים, ליזל, יושבים פה. ובפעם הזאת רק יושבים, והנה אני מנשק אותך ואת תהיי ילדה טובה ותעצמי את העיניים, ואני אוסיף לנשק אותך, ואני אספר לך... תשמעי, אני אגיד לך את שמות כל הצמחים, צמחי הבר שיש כאן מסביבנו... ואני אתאר לך מה שמתרחש פה מסביב... איך שאור הירח מכשף את כל הדברים הקטנים שעל האדמה, ואיך שהם מתחילים לחיות ולהתנועע... ואני אסביר לך למה כל כך טוב לי עכשו איתך, וגם למה הכל כל כך עצוב, בעת ובעונה אחת... איזה כישוף נפלא והמון דברים ממלאים את הלב, ליזל...”

היא נטלה את ידו והוליכה אותה אל מפתח חולצתה, אל שדיה. אֶליקוּם לא התנגד, אבל המשיר ממקום שעמד בו: ״את תעצמי את עינייך ואני אספר לך כל מה שיש לספר. את צריכה להקשיב, ליזל, מפני שאם לא תדעי מה שיש לי לומר, לעולם לא נתקרב זה לזה. עלינו לשבור את הזרות... רק היום נפגשנו בפעם הראשונה...”

״וכבר אתה מחזיק לי את השדיים,״ אמרה ליזל. ״אני לא מחזיק לך את השדיים,״ הרים אֶליקוּם קולו בנזיפה. ״אני מלטף את שדייך ונשמתי כמעט שפורחת מרוב שמחה.״

״ברוך השם שאתה שמח סוף סוף. קודם אמרת שהכל עצוב לך כל כך.״ ״ובכן, את שומעת, את מאזינה לי. זה טוב, זה סימן טוב. עכשו אגיד לך עוד משהו. אני אינני בן קיבוץ. אני נולדתי בעיר, וגדלתי בבית בורגני, ואחי הוא עורך־ דין. לי קשה כאן מאד, אבל אני החלטתי ללכת בדרך אחרת, ואני לא אוותר. יש לי חלום... גם לך יש חלום, ליזל?״ ״אני לא חולמת יותר ממה שמותר לי, ילד. אני כאן לבדי, בארץ זרה. מה כבר אני יכולה לחלום? אולי על זה שיום אחד אני אצא מן הקיבוץ ואגיע למקום שיש בו פחות משוגעים... תגיד, אתה, למשל, היית מסכים לברוח איתי מן הקיבוץ? יש לך הורים עשירים ואח עורו־דין, אז שיעזרו לך... ואני תמיד יכולה למכור את הכינור, אם יהיה כדאי.״

״אני ויתרתי על הירושה ואמרתי לאחי מה שאני חושב עליו ועל המקצוע שלו. ליזל, את ואני, שני עולמות, שתדעי לך... איזה מרחק נורא בינינו, ליזל; אין לך מושג... כמו משני עברי כדור הארץ.” “אידיוט,״ אמרה ליזל. ״איזה אידיוט אתה.״
מכאן ואילך היו אֶליקוּם וליזל נפגשים כמעט ערב ערב, אלא שבמקום לצעוד בשביל המוליך אל המטעים היו פונים מחדר האוכל ישר לאוהלו. לליזל לא היה איכפת שהוא מניח תקליטים על הגרמופון, והיתה מתברכת בלבה שמלילה ללילה הוא מרבה לשכוח להחליף את התקליט ולפעמים הגרמופון דומם במשך שעה שלמה.

לילה אחד אמרה לו: “אם כבר החלטת להשאר כאן, למה אין לך אף חבר אחד בקיבוץ? ולמה לא היתה לך בחורה, לפני שבאתי הנה? איזה מין חיים אתה חי?” “את יודעת שיש לי חבר,״ הצטדק אֶליקוּם. ״זה חבר, הזקן הזה? הוא מתאים להיות אבא שלך.״ ״ואמנם הוא אבי הרוחני, במובן ידוע,״ אמר אֶליקוּם. ״תשמע, אתה יש לך אבא בתל־אביב, ואם אתה רוצה, אתה יכול לראות אותו תוך שעה. ודוקא אליו אתה לא נוסע... אילו היה לי אבא בתל־אביב, אֶליקוּם, אילו היה לי אבא לא הייתי נרקבת כאן אפילו רגע אחד... ואתה מקשקש לי על משולם המשוגע... גם כן אבא! זנאי זקן ולא אבא.״ ״איך את מדברת, ליזל?״

״איך אני מדברת? אני אגיד לך איך. דברים פשוטים אני אומרת לך. האבא הרוחני שלך כבר התגרש פעמיים, ועכשו הוא מכניס להריון אחת אחרי השניה, את כל החברות שלו, ואחר כך הוא שולח אותן לקופת־חולים בתל־אביב לעשות הפלה... האידיאולוג הגדול שלך... הוא נותן להן מכתבי אישור לקופת־חולים על נייר של הקיבוץ... הוא איש גדול, משולם הגלילי.״ ״בדברים שבינו לבינה אין צורך להתערב,״ פסק אֶליקוּם. ״בינו לבינה לא שייך לחיים האידיאליסטיים שלכם? דק החקלאות שייכת?״ ״שאלתך נכונה, אלא שאת מביטה עליה מנקודת השקפה זעיר בורגנית.״ ״אני? זעיר בורגנית? נו, באמת, ילד, אתה שומע מה שאתה מפטפט? לפעמים נדמה לי שאתה בכל זאת אידיוט.״

כדי לשנות את דעתה של ליזל על משולם הגלילי, הציע אֶליקוּם שישבו פעם ערב אחד וישוחחו אתו, כדי שתוכל להכיר אותו מקרוב. ליזל צחקה אבל הסכימה, ובאחד הערבים נכנסו השניים אל חדרו של משולם וישבו לשתות קפה. משולם סיפר לליזל על הנסיבות שבהן עלה היטלר לשלטון בגרמניה ומנה אחת לאחת את הסיבות שבגללן התפוררה הסוציאל־דמוקרטיה הגרמנית. אחר כך הרחיב את הדיבור על האנטישמיות של הנאצים, ציטט מן הזכרון מתוך ״מלחמתי״ של היטלר והוכיח באותות ובמופתים כי ימי שלטונו ספורים. ״אבל בעד הנזק שהביא ליהודים,״ הרים משולם הגלילי קולו ואיים באצבעו, ״הוא ישלם ביוקר. הנה, את, ליזל, למשל, הנך קורבן מובהק. נבל זה אמנם יירמס ויושמד, אבל מי יחזיר לך את השנים שבהן נגזלה ממך משפחתך? השנים היקרות שבהן את שרויה בלא אב ואם? אמנם אנחנו כאן בקיבוץ עושים הכל כדי לתת לך בית אמיתי, בית חם. אבל כלום יש תחליף לאבא ואמא? והם עצמם, הוריך, כלום אין ליבם נשבר, עכשו, בשעה זו שאנחנו מזכירים אותם? הוא ישלם ביוקר בעד ההרס שעשה בנשמותיכם הצעירות.”

אֶליקוּם הביט בליזל, חושש פן תפתח פיה ותדבר על ההריונות וההפלות. אבל היא שתקה.

״אני מקווה, ואפילו מאמין במקצת,״ הוסיף משולם הגלילי בהתרגשות, ״כי החברה הקיבוצית מפצה אתכם, ולו במעט, על הבית והמשפחה שנגזלו מאתכם. אנחנו מצידנו עושים הכל, ושום קרבן איננו קשה לנו. אבל מה כוחנו? דלים אנו, והמשימות כבדות מנשוא. סלחי לנו, ליזל, אם לא תמיד עולה המצוי בקנה אחד עם הרצוי.”

״אני אין לי תלונות,״ אמרה ליזל.
״בת מזל את,״ חייך משולם, ״שיש לך חבר כאֶליקוּם.״
״אֶליקוּם הוא ילד,״ אמרה ליזל. ״ילד טוב. אבל הוא יתום קטן, ממש כמוני. יתומים יכולים לבכות יחד, אבל הם לא יכולים לעזור זה לזה.”

הערה זו הניחו משולם ואֶליקוּם בלא תגובה ולגמו מספלי הקפה שלהם.

אחר כך סיפר משולם הגלילי על חייו, על מאבקיו בקיבוץ ומחוצה לו, על נישואיו שלא עלו יפה. פעמיים לא עלו יפה, ותמיד מאותה סיבה עצמה: העדר זיקה של אמת בין השניים. ״זיקה של אמת בחיי הנישואים,״ הסביר משולם, “היא עניין אישי ולא חברתי. שהרי מבחינה אידיאולוגית לא אוכל חלילה לומר דבר נגד אף אחת משתי חברותי לשעבר. שתיהן חברות קיבוץ בעלות הכרה, עד היום הזה, ועם שתיהן אני מסוגל לקיים מגע רעיוני מגובש, תוך סיפוק נפשי רב. אלא שמבחינה דיאלקטית אין סתירה בין קביעה זו לבין הקביעה שהזכרתי קודם, על העדר זיקה. יחסי גומלין בין שני המינים הם פונקציה מינית, לא רק פונקציה חברתית; וכאן, לצערי, טמון הקושי.״

אמר ולא פרש, כדרכו לפעמים.

הפעם לגמו אֶליקוּם וליזל מן הקפה בעוד משולם הגלילי עוצם עיניו ומהרהר בינו לבין עצמו. וממקום שהפסיק בהרהוריו, אמר: ״לפעמים אני תמה אם לא יפה קבע שופנהאואר בסוגיית הנישואין, כשאמר: חייב אדם לשאת אשה פעמיים בחייו. פעם כשהוא בן שמונה־עשרה והיא בת ארבעים; ופעם, כשהוא בן ארבעים והיא בת שמונה־עשרה; בפעם הראשונה היא מעניקה את האמהות לגבר. בפעם השניה הגבר מעניק אח האבהות לאשה. וכן את הנסיון, בשני המקרים... והנה אני, פעמיים נשאתי לי אשה בת גילי. כלום פלא הוא שנכשלתי.״

״הה,״ הריעה ליזל מתוך חדווה, ״רעיון גדול, אבל קשה. בפעם הראשונה הוא קובר אותה, ובפעם השניה היא קוברת אותו. הרבה טרחה יש בשיטה הזאת. שתי לוויות, שתי חתונות, עורכי־דין, רבנים. אני בעד חיסכון. נסיונות עושים במעבדה, ואחד כך אפשר גם להתחתן, אם זה הכרחי.״

“מעבדה?״ זקף משולם אזניו. מלה זו היתה שגורה מאד על פיו, והוא ביקש לדעת מה טיבה של המעבדה שעליה ליזל מדברת.
“מיטה,״ אמרה ליזל. “מיטה פשוטה, או מיטה זוגית, למי שאוהב נוחיות.”
״אה,״ אמר משולם, ״נו, כן... ואני חשבתי שיש לך איזה רעיון.״
״זה לא רעיון?” עמדה ליזל על דעתה.
אֶליקוּם היה סבור כי לשוא טרח בהפגישו את השניים. ליזל באה מעולם אחר לגמרי ורק חינוך מעמיק, מה שקוראים הנדסה־של־הנפש, אולי תחולל בה שינויים.