****** רקוויאם לנעמן, פרק 21ב'

****** רקוויאם לנעמן פרק 21
חלק ב’

ואמנם נתחוללו בה שינויים, אבל זה קרה לאחר זמן מה. ובינתיים חלפה שנה מאז בא אֶליקוּם לקיבוץ. באסיפה הכללית הוחלט, תוך הסתייגות, שהוא מתקבל כחבר בעל זכויות וחובות מלאות. אֶליקוּם כתב על כך לסבו, ואפרים - שלא הבחין כי שנה שלמה חלפה מאז נטרפה דעתו של הנכד (=הוא השתגע) - נחפז (=מיהר) להגיע באחת השבתות במכונית אל הגבעה, יצא במקלו אל הדשא וציווה על האנשים השרועים שם להגיד לו בטוּבָם היכן יוכל למצוא את מר אֶליקוּם בן־ציון. אֶליקוּם הוזעק מאוהלו ויצא עם ליזל להקביל את פני סבו. ״מי זאת?״ הורה אפרים במקלו מתוך בהלה על הנערה חשופת־השוקיים, שמכנסיה קצרים ופניה מחוּצפות והיא מביטה בו בעונג גלוי.
״זאת ליזל,״ אמר אֶליקוּם, חיבק את כתפי אפרים ונשק לו על לחייו. ״בוא, סבא, נשתה תה בחדר־האוכל. למה לא הודעת שאתה בא?״ ״וכי מה? צריך אני לקבל רשות מן ההנהלה, כדי לבוא הנה? והרי כל זה,״ והוא נופף במקלו לעבר בנייני המשק והעווה את פניו, כאילו הוא רואה לפניו מחנה של מצורעים, ״כל הרכוש הזה בא מכיסו של האיש האזרחי. אנחנו משלמים מיסים-והמה עושים כל מיני ספקולציות... הביצה מלמדת את התרנגולות כיצד מנהלים את הלול... נו, בוא, נשתה תה. בעד התה הזה אני כבר שילמתי מספיק מיסים.״ ״יש לך סבא נהדר,״ לחשה ליזל לאֶליקוּם. “אל תניח לו ללכת מכאן. אני מתה לשמוע אותו מדבר. איזה גבר!”
“אמרתי לך!״ השיב אֶליקוּם בגאווה.
״מה אמרת לי?״ סנטה (=גערה) בו, ״אמרת לי שיש לך משפחה של בורגנים, שמנצלים עבודה ערבית זולה... אמרת שסבא שלך הוא שריד של הדור הישן, שצריך לשכוח אותו... אתה אידיוט, אֶליקוּם.״
״מה היא לוחשת לך שם?״ ביקש אפרים לדעת. ״גברת צעירה, שכחתי את שמך, את יכולה לדבר בקול רם. לאֶליקוּם אין סודות מפני.״
״קוראים לי ליזל,״ אמרה.

״שם יפה בחרת לך. אין שמות יהודיים בעולם? ומה את מתלחשת איתו? אל תפחדי ממני. אני כבר בן ששים ותשע.” “אתה יותר צעיר ויותר נחמד, אדוני, מכל הקיבוץ הזה,״ אמרה ליזל. ״אתה שומע?״ תקע אפרים באזני אֶליקוּם. ״הנה, החברה שלך אומרת לך שצריך להסתלק מפה, לפני שתהיה כאחד מהם. אֶליקוּם, רק תגיד מלה אחת ואני קונה לך משק יפה... אתה שומע? משק עם פרדס צעיר ועם בית, ושתהיה בן־אדם כמו שראוי למשפחה שלך... אני בשביל זה באתי, להגיד לך.”

״אין לו כאן אף חבר אחד,״ הלשינה ליזל בלי בושה. ״חוץ ממני הוא לא מדבר כמעט עם אף אחד.״
״זה טוב מאד,״ אמר אפרים. ״על מה ועם מי יש פה לדבר? צריך לארוז את המזוודה ולרוץ מכאן מהר. בחוץ יש עולם גדול ויפה. תבואו פעם לבקר אצלנו במושבה. את יכולה להכריח אותו, גברת ליזל. נשים יכולות, הו, הו, עוד איך הן יכולות.״
ולאחר שהשקו את אפרים כמה ספלי תה הציע אֶליקוּם להראות לו את המשק.

״אני אין לי מה ללמוד מהם,״ אמר אפרים ולא מש (=זז) ממקומו. “אם המה (=הם) רוצים ללמוד חקלאות, שיבואו לעבוד אצלנו. יש הרבה עבודה, ברוך השם, רק שהמה (=הם) עצלנים ויודעים רק לדרוש עוד כסף ועוד כסף. אֶליקוּם, תשמע, אם אתה לא אוהב חקלאות, אז אפשר משהו בתעשיה או במסחר. זה לא בושה. כולנו בונים את הארץ, כל אחד לפי דרכו. מה אתה חושב, ילד? תגיד! ממני אתה לא צריך להתבייש. וגם סבתא ביקשה למסור לך שהיא מוכנה לתת מהרכוש שלה... אתה לא יתום, אֶליקוּם. לא חסר לנו כלום, רק קצת נחת רוח ממך... אתה הרי לגמרי השתגעת... ללכת למקום כזה... זה תֵה, זה? המים שסבתא רוחצת את הכלים יותר טובים מהבוץ הזה, טפו... תשמעי גברת, דברי אתו. את ראית את העולם, תגידי לו. איפה שמעו בעולם על קיבוץ, חוץ מרוסיה, ששם הם לא רק משוגעים אלא בפירוש בולשביקים... מה אתה אומר, אלי? אני שואל אותך ואתה שותק. חתכו לך את הלשון?”
“סבא,״ חייך אֶליקוּם, נהנה לראות כיצד ליזל מתמוגגת למשמע הנאום, ״אני כמו שאני, ואני אוהב אותך וזה העיקר. אתה איש גדול, אבל אתה בא מעולם אחר...”
״עכשו אתה אומר שהוא איש גדול,״ הפסיקה אותו ליזל, ״אבל תמיד אמרת לי שהמשפחה שלך נצלנים ובורגנים רקובים. אז איך זה שפתאום הוא נעשה איש גדול? אני אמנם מסכימה שהוא איש גדול והלוואי שהיה סבא שלי ולא שלך... אבל מה פתאום שינית את דעתך?״
“מה?” נזעק אפרים, “הילד אמר שאני נצלן ובורגני? אֶליקוּם, תגיד לי את זה בפני; קום ותגיד, אני רוצה לשמוע!״
״סבא,״ נבהל אֶליקוּם, ״אני התכוונתי במובן הכללי, במה שנוגע למוצא, למעמד, להשקפת העולם... לא באופן אישי...״
״אני נצלן?״ זעמו (=כעסו) של אפרים גבר והלך. ״אחרי חמישים שנים בארץ־ישראל הנכד המשוגע שלי אומר לי שאני פָרָזיט? מה עשיתי פה חמישים שנים? שיחקתי קלפים? הה? תגיד לי, אתה, חכם בלילה. דעתכם נטרפה עליכם (=אתם השתגעתם) לגמרי...  הבולשביקים עשו לכם כישוף ועכשו אתה כבר זקוק לרופא משוגעים, שום דבר כבר לא יועיל. שום דבר.״
אפרים הסתכל במקלו, כאילו רק בו אפשר להיוועץ בשעת משבר כזאת, ובקול לוחש אמר ״בלה, בלה, כמה אני מקנא בך, שידעת ללכת מפה לפני שכל זה התרחש; עכשו נשארתי לבדי.״
״בלה? זו היתה אשתך הראשונה, סבא? נכון?״ שאל אֶליקוּם, הן מפני שלא היה בטוח והן מפני שרצה כי ליזל תבין במה מדובר. אפרים הרים עיניו מן המקל שלו והביט בשניים כאילו ראה אותם לראשונה.

״הגברת הצעירה הזאת,״ אמר לאֶליקוּם, ״מה היא? חברה שלך? כלה שלך? ואם כלה, אז למה אתה מחכה? תתחתן לפחות. נו, בוא, נראה את הארמונות שלכם, נראה מה הספקתם לעשות על חשבון הציבור האזרחי.״

לאחר ששוטטו (=הלכו) בין בנייני המשק, כשאפרים מבקש לדעת כמה מכניס כל אחד מענפי החקלאות, לא שבו למה שדוּבר בחדר האוכל. וכשנפרדו, חיבק אפרים את אֶליקוּם שעה ארוכה ועיניו זלגו דמעות קטנות, דמעות זרזיף. לבסוף הושיט ידו לליזל, אבל היא לא הסתפקה בכך, אלא פרצה עליו בחיבוק נלהב ונשקה לו חזור ונַשֵק (=נישקה שוב ושוב) על פניו. ״אני אוהבת אותך,״ אמרה. ״אני רוצה שתבוא הנה הרבה.״ ״אתה רואה?״ אמר אפרים לאֶליקוּם ופנה והלך אל הכביש. ״אידיוט,״ אמרה ליזל לאֶליקוּם. ״כמה שאתה אידיוט, ממש אין לך מושג.״

סמוך לביקורו של אפרים בקיבוץ קיבלה ליזל מכתב מקרוב משפחה שהתיישב בנהריה שבגליל.
״מזמינים אותי למושבה שלהם,״ אמרה ליזל לאֶליקוּם, ״ואני נוסעת. לא יודעת לכמה זמן, אֶליקוּם, ואתה לא צריך להיעלב. אם לא אצליח שם, אשוב אליך, אל תדאג. בחורה כמוני איננה אבידה נוראה, תמיד תמצא משהו יותר טוב.״ אֶליקוּם נדהם. מיד הציע לה לבוא בברית הנישואים (=להתחתן). כשסירבה שאל אם החיים בקיבוץ הם שמעכבים בעדה מלהינשא (=להתחתן) לו. ״לא הקיבוץ,״ אמרה ליזל, ״אלא אתה. אתה ילד, אינך מבין שאתה ילד?״
״אני קשיש (=זקן) ממך בשלש וחצי שנים,״ אמר אֶליקוּם; ליזל ניסתה לצחוק וללטף את פניו, אך כשלא עלה הדבר בידה (היא לא הצליחה), הניחה ראשה על חזהו והחלה מייבבת (=בוכה) בשקט.
בקיץ נסעה ליזל ובסתיו שבה אל הקיבוץ והביאה את המזוודה שלה אל אוהלו של אֶליקוּם. כששב מן השדה מצאה ישנה על המיטה.
באותו ערב נערך בחדר־האוכל קונצרט. ברנש (=גבר) קטן-קומה בעל חוטם (=אף) ענקי עם פה עבה ובשרני, פרט (=ניגן) עלי כינור. הוא בא מירושלים, סובב על פני הקיבוצים ומנגן. מלוח־המודעות נודע לאֶליקוּם כי שמו אמדיאוס בּיבֶּרקרָאוּט. ליזל סיפרה שמשפחת בּיבֶּרקרָאוּט היתה ידועה בגרמניה כמשפחה של מנגנים וגם מטורפים.

Look up in the dictionary