****** רקוויאם לנעמן, פרק 21ג’

בקונצרט ישבו אֶליקוּם וליזל חבוקים, מלטפים זה את זה ומאזינים (=מקשיבים) לנגינה. לפני סיום הערב נרדמה ליזל על כתפו והוא היה נאלץ להעיר אותה, כשקמו החברים ממקומותיהם.

״איפה הכנר הזה?” שאלה, כשפקחה את עיניה. ״תפוס אותו ותגיד לו שיבוא אלינו. אני רוצה שינסה את הכינור שלי ויגיד לי אם הוא באמת כל כך יקר.״

אֶליקוּם ציית ואמדיאוס ביברקראוט שמח על ההזמנה וביקש שיקחו תרמוס עם קפה אל האוהל, מפני שבלי קפה הוא איננו יכול לחיות.
״בלי הקדמות, רבותי, אומר לכם מיד,״ פתח אמדיאוס ביברקראוט ואמר, כשנכנס לאהל והניח את נרתיקו על הרצפה. “שאני הומוסקסואלי. אם זה מפחיד אתכם, אמרו עכשו ואני מסתלק.״
״אתה נבהל מזה?״ שאלה ליזל את אֶליקוּם. ״אני לא.״
אמדיאוס לגם מן הקפה ואמר: ״בדרך כלל אני מנגן בקיבוצים את סראסטה ואת ויואלדי; אבל בקיבוץ שלכם אני מרגיש כמו בבית ולכן ניגנתי דברים שאני באמת אוהב. ניגנתי בשביל הנערים הצעירים שלכם וקשרתי איתם קשר ראשוני, שאולי לא יהיה לו המשך, אבל הוא חשוב כשלעצמו. אני מדבר על עולם האידיאות ולא על הדגמים הארציים.״
הוא ניסה את כינורה של ליזל והתחיל מקפץ בחדר מרוב התלהבות. מיד קרב גפרור בוער אל פתחו של הכינור, לראות מה כתוב בפנים, אבל לא מצא שום כתובת וכמעט שחרך את המיתרים.
״לא ייאמן,״ קרא בהתפעלות, ״ממש לא ייאמן.״
ליזל היתה שבעת רצון ועד מהרה רמזה לאֶליקוּם שיסלק את המנגן מן האוהל מפני שהיא עייפה ורוצה לישון. אבל אמדיאוס ביברקראוט לגם (=שתה קצת) מספל הקפה שלו וניגש אל המלאכה. תחילה ניגן אַריה של באך ומשם עבר, בלי אזהרה, אל הפתיחה של הקונצרט לכינור של מנדלסון.
״מה יהיה?״ אמרה ליזל לאֶליקוּם. ״הוא ממשפחה של משוגעים.”
“אני רואה שאתם אוהבים מוסיקה,״ אמר אמדיאוס ביברקראוט, ״ובכן, אספר קצת על עצמי... אפשר לקבל עוד ספל קפה? הנגינה היא רק אספקט אחד של אישיותי, ובין חברים מותר להיות גלוי לב... האסטרולוגיה היא מרכז חיי, וזה למרות מה שאולי שמעתם או קראתם בעתונים... אין עדך לדעת ההמון. ולא רק ההמון. לא אסתיר מכם, שקיבלתי מאלברט איינשטיין גלויה בדואר... הצעתי לו לפענח את ההורוסקופ שלו, והוא מסרב. הנה, הגלויה כאן, בבקשה, תראו מה הוא כותב.״
ליזל ואֶליקוּם גחנו על הגלויה ששלף אמדיאוס ביבדקראוט מכיס אפודתו. בכתב־יד קטן, בהיר ומלוטש היה כתוב:

Ich habe nicht gerne
Wenn man Schwindelt mit Sterne Albert Einstein
[אינני אוהב כשמבצעים מעשי מירמה בעזרת הכוכבים. אלברט איינשטיין.]

״את גדולתו של איינשטיין אינני מכחיש,״ אמד אמדיאוס, “אבל לא באסטרולוגיה. תומאס מאן מתייחס לעניין באופן אחר לגמרי... הנה, בבקשה.״ והוא שלף מכתב ארוך, משתרע על פני כמה עמודים, וליזל עיינה בו. ״הוא מדבר על הומוסקסואליות ולא על אסטרולוגיה,״ אמרה. ״במכתב המסוים הזה, כן,״ אמר אמדיאוס. ״אבל יש איתי עוד מכתבים, אלא שאותם מכרתי כבר לספריה הלאומית בירושלים... זה לצורך פרנסתי, מפני שלעתים קרובות אין לי כסף, למרות שהוצאותי קטנות, שהרי אני גר במערה ואינני משלם שכר דירה, ואף על פי כן יש הוצאות, וביחוד צריך לשלם לנערים, מפגי שהם אוהבים כסף... הנה יש איתי כאן מכתב מזיגמונד פרויד, וזה סגנון אחר לגמרי. הוא רוצה לקנות ממני את יומני ואני מכין עכשו העתק נקי בשבילו.״ ״אתה תסלח לי,״ אמרה ליזל, ״אני מאד עייפה והייתי רוצה ללכת לישון.” ״בבקשה,״ אמר אמדיאוס, ״את תלכי לך לישון ואני אשב פה עם אֶליקוּם ואנחנו נשוחח בלחש ולא נפריע.״ ליזל השתרעה על המיטה ונרדמה ואֶליקוּם הלך להביא עור תרמוס של קפה מחדר־האוכל.

״בין גברים,״ אמר אמדיאוס, ״זה הרבה יותר פשוט... הנה, נוכל לדבר לנו בלי הפרעה, ואתה לא תצטער על כך. יש לי משהו חשוב מאד להגיד, משהו כללי, ויחד עם זאת נוגע לכל אדם ׳בארץ הזאת, גם בקיבוץ, גם בירושלים ובתל־אביב. זוהי נבואה, ואני רוצה שתדע אותה. זוהי נבואת לילה, מעין חזון מצומצם לארצנו ולעמנו... זה נפתח ב-Allegro. הנה כך: הארץ ירוקה, בחורף משקה אותה הגשם, ובקיץ - הממטרות. ועל הירוק הענקי והנפלא הזה מתהלכים נערים יחפים, שזופים, גבוהים ויפים כמו אלים, והם שרים, צועדים יחפים ושרים, רצים על פני השבילים, ונעלמים בחשכת הפרדסים... בכל מקום, כל הזמן... וזו סכנה נוראה, מפני שיש קנאה מסביב, והקנאה יולדת את השנאה ובשמיים מופיעים עננים שחורים. שים,,לב. אמרתי שחורים. זוהי מנגינה אחרת לגמרי, שמופיעה בסוף ה-Allegro והיא מנגינה מאיימת, מין מֶלודיה מזרחית... הבנת את הרמז? מלודיה מזרחית, ערבית! ואת הרמז הזה צריכים להבין. כל הנערים היפים חייבים לרדת מיד למחתרת. אסור להמשיך ולרוץ על פני האדמה הירוקה. אסור לשיר בקול רם. אסור להקים ישובים חדשים בכל יום. הכל חייב להיות, במחתרת. שאם לא, תתחולל בגידה נוראה: הנאהבים יבגדו זה בזה. הנערות יילקחו מזרועות המאהבים: וגם בתחום האחר, בתחום שלי, אותו הדבר... Allegro מוכרח להסתיים. עכשו יהיה Andante או Adagio והכל במחתרת, בשקט, כמעט בלי קול. אבל ברקע ימשיכו העננים להתאסף על פני השמים, עננים שחורים, שים לב, שחורים! ואחרי זה יבוא Scherzo נורא, אכזרי, עם קולות צחוק של רשעות... ויישפך דם... הרבה דם... זה יהיה נורא, אבל זה יסתיים מהר וייעלם. ואז, עוד הפעם Allegro Finale נהדר... אבל זה יבוא אחרי הרבה דם... שמע היטב למה שאני אומר לך. תגיד להם שירדו למחתרת ויתכוננו. עכשו יבוא עידן (=תקופה, זמן) הדם, הבגידה והאבידות... כל אחד יְאבד את היקר לו, ואחר כך יצטרך לבנות הכל מבפנים, מחדש. הבנת אותי אֶליקוּם? אני מדבר אליך כדבר גבר אל גבר, כשהאשה ישנה ואיננה יודעת מאומה, מפני שהיא היסוד הארצי, פנדמוניה, ואנחנו, אתה ואני, פנאורניה... אני יכול הייתי לנסות להדגים לך כל זה על הכינור, אבל היא תתעורר, ואז נשוב אל פני האדמה הנמוכה, והחזון ייעלם... ואני מציע שנצא החוצה, אל השדות, עם הכינור. בוא, אֶליקוּם, ותשמע דבר ששום אדם לא שמע עדיין.״ הם הלכו במורד הגבעה, בשביל שבו צעדו אֶליקוּם וליזל בליל פגישתם הראשונה, ואמדיאוס ביברקראוט היה מהלך ומדבר: “אני יודע שלא ישמעו בקולי. הם לא ירדו למחתרת, מפני שיגידו: ביברקראוט משוגע... הם ימשיכו לשיר ולהלך על פני האדמה הירוקה, ואז יבוא פתאום Scherzo. תשמע מה שאני אומר לך, זה יבוא פתאום, בסוף האביב... אתה יכול להזהיר אותם, לך הם ישמעו, מפני שאתה חי בקיבוץ ואני במערה, אתה מבין?... הנה, כאן נוכל לנגן.״ הם הגיעו אל אבן שבשולי המטע ואמדיאוס ציווה על אֶליקוּם לשבת על האבן, והוא עצמו הוציא את הכינור מנרתיקו והחל פורט עליו.

אֶליקוּם האזין למבול של צלילים שאולים מיצירות שהכיר ושלא הכיר, תוכפים ובאים במהומה.

שעה ארוכה ניגן, וכשסיים, הניח את כינורו בנרתיק. ״תזהיר אותם,״ אמר, “אני את שלי עשיתי.״

מאחורי המטע החלו מתפשטים כתמים של זריחה. כשהיו שבים יחדו אל עבר הגבעה נסתמנו בתי הקיבוץ כמפלצות זוחלות על רקע השמים המלבינים.

״ישרפו לכם את הכל,״ אמר אמדיאוס ביברקראוט, מתנשם בכבדות, “הכל יעלה בעשן, אֶליקוּם, הרודף יהיה נרדף והאוהב יהיה נבגד. הנערים היפים יצעקו והחיות ינודו. צפרים טסות שוקעות בנקבי הים הגדול והחברים כולם שותים דם. ואני לא אהיה כאן.״

״כל הזמן היית עם המשוגע הזה?״ שאלה ליזל, כששכב אֶליקוּם לצידה על המיטה. ״על מה דיברתם כל כך הרבה?״
“הוא מנגן טוב,״ אמר אֶליקוּם. ״שמעתי ממנו הסבר מענין על המוסיקה.״ “אומרים שאלהים מציל את הטפשים,״ אמרה ליזל, לפני שהתהפכה על צידה ונרדמה, “אבל אני לא רואה את זה במקרה שלך.״ “אינני בטוח,״ אמר אֶליקוּם, אבל ליזל כבר לא שמעה.

באמצע אפריל של שנת 1936 תקפו הערבים את השכונות הסמוכות ליפו, ואחר כך פרצו מהומות בכל הארץ ונמשכו, בהפסקות, עד ל־1939, כשפרצה מלחמת העולם.

יום אחד, כחודש לאחר שפרצו המהומות של 1936, קרא אֶליקוּם בעתון שהמוסיקאי אמדיאוס ביברקראוט נשחט במערה שבה התגורר. כשנמצאה גוויתו ראו שאבר המין שלו תחוב לתוך פיו.

בסוף הקיץ עברה ליזל לגור בחדרו של משולם הגלילי. אֶליקוּם, שהיה מגוייס אז בפלוגת נוטרים בגליל, קיבל את הידיעה על כך במכתב קצר, בו כתבה ליזל בשגיאות כתיב נוראות על החלטתה, ועל כך שתמיד תזכור אותו ושהיא מבקשת סליחה. ״באצם אני תהיה שלחה, אבל רק בעופן רוחני, כמו אחות או כמו בת־דודה״ - כתבה ליזל; ואֶליקוּם קרא את מכתבה חזור וקרוא (=קרא הרבה פעמים), ולבסוף נטל (=לקח) עפרון ותיקן את ״שלחה״ ל״שלך״ ואת ״באצם״ ל״בעצם״ ואת ״בעופך ל״באופן”, ואחר כך קרע את המכתב לקרעים זעירים (=קטנים מאוד) ושילח אותם מבעד לחלון.

עם סיום שרותו בפלוגת הנוטרים נסע אֶליקוּם אל סבו ושהה (=היה( במושבה כחודש ימים. תחילה ביקש להצטרף אל הלוחמים במלחמת האזרחים בספרד, אבל העניין היה מסובך וקשה. לבסוף הסכים אפרים, בלב כבד, למצוא לנכדו משרה של פקיד במשרד האגודה לשיווק פרי הדר בלונדון.

בסתיו הפליג אֶליקוּם לאנגליה ומן האגודה הודיעו לאפרים על בואו של הנכד למשרד; אלא שכעבור שבוע קיבל אפרים מכתב נוסף ובו נאמר, כי אֶליקוּם בן־ ציון הודיע על פרישתו מן העבודה ולא השאיר כתובת.