****** רקוויאם לנעמן,
פרק 22
חלק א’

בימים ההם היה הרצל - הצאצא האחד שנולד לאפרים ולרבקה - בן שלושים ותשע שנים והוא לא נשא לו אשה. מתגורר היה בביתן מיוחד לעצמו, בחצרו של אפרים, מוציא ומביא בעסקי הפרדסים והמטעים האחרים. גבה קומה היה הרצל, איש גרמי ושרירי, לבוש בהידור נוסח אנגליה, כפי שלמד וראה אצל הקצינים הבריטיים של משטרת פלשתינא. לעתים מזומנות היה נוסע לאירופה ובלונדון קשר קשרי ידידות עם סוכנים ואנשי־משטרה בריטיים, שבאו מפלשתינא לחופשת מולדת. בחפץ לב היה עושה בשליחותם של אנשי ה״הגנה״ ולעתים עלה בידו לשחרר אסירים יהודים. אף על פי כן היה חשוד על אנשי ה״הגנה״, הן מפני שהיה מבני האיכרים והן מפני שהיה לבוש כאחד האנגלים ומצוי בחברתם בלילות, שותה עמהם בבארים של בתי המלון.

הרצל ידע שאין הוא נאמן על מוסדות הישוב, והדבר היה מבדח אותו, מפני שבלבו היה רחוק מהם והיה מצפה, ממש כאביו, ליום שבו יירדו מנהיגי הפועלים מגדולתם, והאזרחים יטלו את רסן השלטון בידם (=יהיו בשלטון). ובינתיים לא איכפת היה לו לשרת את הישוב בעקיפין, עד שתפקחנה העיניים לראות, כי מן הפועלים לא תבוא הישועה.

שתקן היה מטבעו, איש הולך ערירי (=בלי משפחה), שואב נחת רוח משונה מן הדברים שהוא רואה ויודע, מבלי להגיד אותם לזולתו. וכשהטיל עליו אפרים אביו למצוא את אֶליקוּם שנעלם בלונדון, עשה כמצוותו, אבל לא גילה לאיש מה שהעלה בחיפושיו (=מצא). הוא מצא את אֶליקוּם בלונדון, כשנתיים לאחר שאבדו עקבותיו (=נעלם), בתוך חבורה של קומוניסטים אנגלים, מתגורר בקומונה קטנה בצידו הדרומי של הנהר, שקוע בלימודי המרקסיזם ומתפרנס מעבודה בבית הדפוס של העתון הקומוניסטי.

כשנוכח הרצל לדעת (=הבין) כי אֶליקוּם מדבר אנגלית נאה, נחה דעתו.

״נא להכיר את דודי,״ אמר אֶליקוּם לחבריו, ״הוא איכר מפלשתינא, בעל פרדסים, ושייר למעמד שעמו נמנים כל שאר בני משפחתי.״

הרצל נד בראשו לנוכחים ואפילו לא חייך, אבל כשנפרד מעל אֶליקוּם נתן בידו חמישים לירות, ששולשלו (=שמו אותם) מיד לקופת הקומונה.

בסעודת ליל־הסדר, בפסח של שנת 1939, נתכנסה המשפחה, כמנהגה מדי שנה, בביתו של אפרים. ידיה של רבקה היו מלאות עבודה, ואף על פי שהיתה כבת ששים ותשע, עשתה את כל מלאכת המטבח במו ידיה, נעזרת על ידי שתי נערות ערביות, שלא הוּרשה להן לגעת בסירים ובכלים, אלא לקלף תפוחי אדמה ולנקות את הירקות בלבד.

שרה ועמינדב הגיעו מבעוד יום (=לפני הערב) מתל־אביב, ובנם עובד, עם רחל אשתו ושני ילדיהם - אורי בן הארבע ובלה־יפה בת השלש - באו מירושלים סמוך לשעת השקיעה. ורק לאחר שנתכנסו כולם בחדר האורחים של אפרים, הגיח (=יצא) גם הרצל מביתָנו שבחצר, לבוש מכנסי פלאנֶל אפורים ומקטורן מצבע החלודה. הוא טפח על כתפיהם של אחיו עמינדב ודודנו עובד, ורק כשגחן לנשק לרחל ולילדים שלף את המקטרת מתוך פיו. אל אחותו שרה ניגש לאחרונה וחיבק את כתפיה מתוך השתתפות בצער, כשהוא גוחן עליה ממרומי קומתו ושואל אותה בלחישה אם הגיעו ידיעות כל שהן מבנה הצעיר, מאֶליקוּם. שרה נענעה בראשה ואמרה לו מה שהיתה אומרת תמיד לכל מי ששאל אותה על אֶליקוּם: ״לבי אומר לי כי אני אשמה בכל הצרה הזאת. אילו נהגתי בו בסבלנות, לא היה הולך מן הבית.”

״אנחנו נמצא אותו,״ הבטיח לה הרצל והחזיר את המקטרת אל פיו, ומיד נטל (=לקח) את עובד דודנו מתחת לזרועו, הוביל אותו אל ספה שבירכתי החדר והשניים הפליגו בשיחה על עניינים של חוק ומשפט, הקשורים באדמות מירי ואדמות מולק.

עובד היה היחיר מכל בני המשפחה, שאתו נהג הרצל מתוך קירבה כל שהיא, ולעתים היו משוחחים ביניהם בלשון האנגלית. אילו היה עובד שואל את הרצל על אֶליקוּם אחיו, וודאי שהיה מספר לו על פגישתם בלונדון. אבל מאחר שעובד לא שאל, ראה הרצל עצמו פטור ממסירת הודעה. באפרים נהג הרצל ברחמים מסוימים. הוא היה רומו לו, לאחר כל ביקור שערך בלונדון, כי וודאי לו שאֶליקוּם חי וקיים, מפגי שאנשים מכירים אותו, אלא שאינם יודעים את כתובתו, ובאחד הימים מצוא יימצא בריא ושלם. ואפרים היה מספר לרבקה והיא היתה נרגעת. ואילו את אחיו החורג עמינדב היה הרצל מתעב (=מאוד לא אוהב) בליבו וכמעט שלא בא עמו בדברים כלל. ואם היה נותן את עיניו בעמינדב, מיד היה רואה בעיני רוחו את מחזה ההתעלסות, לפני עשרים ושבע שנים, כשבא על שרה אחותו באורווה. ואז היה עוצר נשימתו לרגע והמקטרת שבפיו היתה כבה, והוא היה שולף קופסת גפרורים מכיס המקטורן שלו ומתעסק שעה ארוכה מתוך זעף בפיטום המקטרת ובהדלקתה.

כשישבו אל שלחן הפסח היה כיסא ריק ניצב לימינו של אפרים. כיסא מוכן ומזומן לאֶליקוּם, אם יימלך בדעתו (=ישנה את דעתו) וישוב לפתע אל שלחן המשפחה. סבתא רבקה היתה פוזלת אל הכיסא הריק ומזילה דמעה, ואילו שרה, אמו של אֶליקוּם, היתה אומרת שאין זה מנהג יהודי ואשר לסימליות, הרי שהסמל פגום, מפני שאֶליקוּם בוודאי יושב אל שלחן הפסח בלונדון, ולמה לו שני כיסאות?

אפרים הנהיג את שלחן הפסח על פי כל דקדוקי ספר־ההגדה ובאותה שנה שאל אורי הקטן ארבע קושיות בפעם הראשונה בחייו. סבתא שלו, שרה, הבטיחה לאימו, לרחל, כי הנכד מקבל במתנה, לרגל המאורע הזה, סובריין של זהב. ורבקה, אם־ סבתו, שבה והזילה דמעה של אושר.

רחל לבית קורדוביירו הכריזה באזני כל המסובים כי בשנה הבאה יהיו חייבים לוותר על נוכחותם של עובד ובני משפחתו,, מפני שחובה להעניק קצת נחת־רוח גם לסבא וסבתא קורדוביירו שבירושלים, שאורי הוא נכדם הבכור וליבם יוצא לשמוע אותו שואל ארבע קושיות. על כך אמר אפרים : ״נחיה ונראה.״

לאחר הסעודה פרש הרצל אל ביתָנו, וביתו הגדול של אפרים בלע את בני המשפחה בחדריו הריקים ודממה ואפילה ירדו על החצר. ובחדר משכבו היה אפרים שוכב בעיניים עצומות ושלש דמויות היו מתחרות ביניהן לבוא לפניו ולומר את דברן; והוא היה נבוך ומתנצל, משום שלא רצה לדחות, את נעמן, הקבור בפריס, מפני בלה־יפה הערטילאית; וכן לא היה יודע אם הוא רשאי לבקש מאֶליקוּם שיחכה לתורו, מפני שהוא חי, ככל הנראה, אי שם באנגליה.

״חכו לי יקירי,״ היה לואט (=לוחש) בינו לבין עצמו, ״הנה עוד מעט אני עמכם.”