****** רקוויאם לנעמן
פרק 22
חלק ג’
בני משפחתה של רחל, שבט הקורדוביירים, המשיכו לטפח בירושלים את קשריהם עם ידידיהם ושותפיהם הערביים, והבנה מלאה היתה שורדת בחוג הקטן והנבחר של סוחרי הקרקעות: הכל הסכימו ביניהם שבכל הצרות אשמים האנגלים. לפני שהתחילו מחרחרים שנאה ומרירות ישבו הערבים והיהודים בשלום אלו לצד אלו. בקרוב יסולקו האנגלים, והשלום בין בני־הדודים יכון לנצח, כמימים ימימה.

אבל בחדרי חדרים היו בני קורדוביירו קרובים ברוחם לקנאים והיו תורמים סכומי כסף לקופת הלח״י והאצ״ל גם יחד, בעוד כמה מאחיה ודודיה של רחל, אשת עובד, היו מגויסים דוקא ל״הגנה״ המתונה, וכמה מהם אף שדתו בצבא הבריטי, כדי להלחם בהיטלר, האויב המשותף.

באותה עת עצמה היו ידידיהם הערביים של בני קורדוביירו תומכים בהקמת הנג׳דה, הוא הארגון הצבאי הערבי שבמחתרת, כדי שבבוא היום יהיה מי שילחם ביהודים ויטיל אותם לתוך הים, כפי מצוותו של המופתי חג׳־אמין אל־חוסייני, שבינתיים ברח מן הארץ וישב בגרמניה. בידיהם של הערבים היו עתונים שבהם נראה חג׳־אמין סוקר פלוגה גרמנית בחברתו של היטלר בכבודו ובעצמו. עותק אחד של עתון כזה הגיע פעם בדואר אל משפחת קורדוביירו, בלא תוספת דברים, והם היו מנחשים, פחות או יותר, מי מבין ידידיהם הערביים טרח לרמוז להם רמז שכזה.

זולת שתי הפצצות מקריות על תל־אביב, מידי מטוסים איטלקיים, לא נפלו קרבנות־מלחמה בארץ ישראל. בדומה למשפחת אברמסון, בימי שיבתה באלכסנדריה במלחמת העולם הראשונה, היה הישוב היהודי מוכן ומזומן לחכות בסבלנות עד שיסיימו הגויים להרוג זה בזה, מסיבות הידועות להם לבדם. ואפשר שאמנם כך היתה המלחמה מצטיירת בלבם של בני הישוב, אלמלא ביקש היטלר להשמיד את היהודים שבאירופה. הידיעות על מחנות הריכוז ועל תאי הגאזים החלו מסתננות טיפין טיפין, ולא בבת אחת נמסרה האמת.
אבל מאחר שנודע מה שנודע - ואפילו רק בחלקו - שוב אי אפשר היה לשבת בחיבוק ידים (=לא לעשות כלום) ולצפות לקץ המלחמה. ואפרים אברמסון שב וכינס בחדרו את רבקה ואת הרצל, והצהיר באזניהם:

“ובכן, רבותי, מי צדק? שוחטים יהודים באירופה, האנגלים יורים באניות של פליטים, אבל הפועלים אומרים לנו, אל תהרגו אנגלים; הפועלים אומרים לנו: נשקנו טהור. איפה יש נשק טהור? נשק נוצר לאבד ולהשחית! הרצל, קום ועשה מה שמוטל עליך. באלכסנדריה שאלת אותי אם עליך להצטרף למרגלים. עכשו אני אומר לך: הצטרף לארגון הצבאי הלאומי. אתה שומע?״

״אבא,״ אמר הרצל, “ה׳הגנה׳ של הפועלים יודעת מה שהיא עושה. היא לא משמידה את הארגון הצבאי הלאומי, היא רק מקיזה קצת את דמו, אבל נותנת לו לפעול. וככה, כולם ביחד, יוציאו את העגלה מן הבוץ. זהו המשחק המלוכלך של הפוליטיקה.״

״אל תבגוד באיכרים,״ היתרה בו אפרים. ״אתה מדבר כאחד הפועלים.”

״בין הפועלים לאיכרים יש מספיק מקום בשבילי,״ השיב הרצל לאביו.

ובעוד היהודים נלחמים את מלחמותיהם כלפי חוץ וכלפי פנים, פסקה המלחמה בעולם. חמישים מליון בני אדם ניספו בה; ובהם כששה מליוני יהודים. אבל לנותרים בחיים לא התירו הבריטים להיכנס לארץ־ישראל.

״עכשו אין מפלט,״ אמר אפרים לרבקה אשתו ולהרצל בנו. ״יש להכריז מרד גלוי ונחרץ.״
״כבר הוכרז המרד,״ אמר הרצל. ״איך זה שלא שמת לב, אבא?״
“כבר כתבו על כך בעתונים?״ תמה אפרים.
״אם לא כתבו עד עכשו, אז עכשו יכתבו,״ הבטיח הרצל.

ואמנם יצא בימים ההם כרוז בלתי ליגלי, מטעם ה״הגנה״, ובו נאמר מפורשות: ״תישמע זעקתנו מניבכי הדומיה״.

האנגלים שבמטה כללי של המשטרה, וכן אלה שבארמון הנציב העליון, היו סבורים ששמעו מליצות נבובות. הם לא הבינו שיש עם בין העמים, המוכן למות על מליצותיו, הן מפני שנעלב והן מחמת חוסר־נסיון בפוליטיקה הבינלאומית.

האנגלים לא ידעו גם זאת, שהיהודים הם עם פרגמטי, וכלל גדול נקוט בידם: לעולם ישתדל אדם להתאים את עקרונותיו למציאות; אבל אם זה קשה, אז יתאים את המציאות לעקרונותיו.

ומאחר שכל זה לא היה ידוע לשלטונות בריטניה, סופם שנבעטו ועפו מארץ־ ישראל, והדברים ידועים.