****** פרק 22
חלק ד’

בסתיו של שנת 1946 צילצל הטלפון בביתנו של הרצל, ומן העבר השני דיבר אֶליקוּם: ״שלום לך, דוד הרצל. הנה שבתי לארץ־ישראל.״ ״והקומוניסטים שלך, מה הם אמרו על כך?״ ביקש הרצל לדעת. ״אפשר לבוא אצלך הביתה?״ אמר אֶליקוּם. ״כמובן,״ אמר הרצל. ומיד הלך להודיע לאפרים. ״אמרתי לך,״ מלמל אפרים. ״אני הרי כל הזמן אמרתי זאת.״ ובערב הגיעו גם שרה ועמינדב. עובד אחיו של אֶליקוּם, צילצל מירושלים והצטדק על שלא יוכל לבוא, מפני שהוא עסוק.
אֶליקוּם פטר את השואלים במשפט מרוכז וקצר: ״היה קשה,״ אמר. יותר מכך אי אפשר היה להציל מפיו. לעומת זאת היתה לו בקשה שילוו לו קצת כסף, כדי שיוכל לתור את הארץ ולראות את השינויים.
״אתה תמיד נתת לו כסף,״ אמרה שרה לאביה, ״וראית מה שיצא מזה. ובכן, תן לו גם עכשו.״
״ועוד איך!״ התגרה בה אפרים. ״כמה שרק יבקש. הבחור נרפא מכל שגעונותיו.”
״מנין לך?״ ביקשה שרה לדעת, סוקרת את בנה מתוך אימה גלויה.
״זה רואים מיד,״ אמר אפרים. ״אם הוא שב אל חיק המולדת, משמע שנרפא... אתה אינך מתכוון לשוב לקיבוץ?״ פנה מתוך בהלת־פתאום אל אֶליקוּם. ״רק לביקור של נימוסים,״ אמר אֶליקוּם. ״להגיד שלום.״ ותוך יום אחד- פרח אֶליקוּם מן הבית כלעומת שבא. הרצל הוא שהביא אותו במכונית שלו עד לשער הקיבוץ. ״אתה, יפה עשית שלא סיפרת להם על פגישתנו בלונדון,״ אמר הרצל. ״משהו בכל זאת למדת שם. לשתוק.״ ״אתה לא אמרת להם שנפגשנו?״ תמה אֶליקוּם. ״לא ביקשת ממני לומר להם,״ השיב הרצל ונפנף לו בידו לשלום. בקיבוץ נאמר לו שמשולם הגלילי נפטר מן העולם (=מת) וליזל עזבה את המקום עוד לפני פטירתו. מכל בני החבורה שהגיעה מגרמניה נותרו בקיבוץ קומץ של נערות ונערים, ומפיהם נודעה לאֶליקוּם כתובתה של ליזל. היא היתה נשואה עתה לסוחר שטיחים מיהודי בוכרה, והוא עשיר מופלג כבן שישים.

״ליזל,״ דיבר אֶליקוּם לתוך השפופרת, מתוך תא טלפונים שבתל־אביב, ״את מזהה את קולי?״
״ילד, זה אתה? איזו הפתעה! למה שלא תבוא מיד? רק שלא תבהל. אני נורא שמנה וגם זקנה. תיקח כוסית קוניאק לפני שאתה בא.״

בעלה של ליזל, האדון בביוף, שמע שאֶליקוּם היה בלונדון ונתלהב. ביקש לדעת אם אֶליקוּם מכיר את נייטסברידג׳. יש לו שם אח, למר בביוף, אף הוא סוחר בשטיחים, וחנותו הופצצה בימי המלחמה אבל כבר שוקמה. אֶליקוּם שוחח ארוכות עם האדון בביוף וענה על כל שאלותיו, ומפעם לפעם היה מלכסן עיניו כלפי ליזל ורואה שהיא יושבת בכורסה, ידיה בחיקה ופניה מלאות ושקטות. רק העיניים כמו מתחננות על משהו.
כשצלצל הטלפון והאדון בביוף יצא את החדר, אמר אֶליקוּם:
״למה הלכת אל משולם הגלילי?״
ליזל הושיטה לעברו את שתי ידיה ואמרה: “אלי, תן לי נשיקה.״
״למה הלכת אל משולם?״ חזר על שאלתו ולא מש ממקומו.
״עדיין אינך מבין? עד עכשו אינך מבין?”
״אילו הבינותי, לא הייתי שואל,״ אמר אֶליקוּם.
״אם אינך מבין, לא יועיל אם אנסה להסביר,״ אמרה ליזל. ״למה אינך רוצה לתת לי נשיקה?״
האדון בביוף שב אל החדר וביקש סליחה על העדרו.
אֶליקוּם קם מכסאו, קד קידה לעבר ליזל, לחץ את ידו של בביוף ויצא לרחוב.
ברחוב זרמה הפגנה גדולה ובראש ההפגנה הונף שלט גדול ועליו היה כתוב: - ״תישמע זעקתנו מניבכי הדומיה.”
זמן מה התבונן אֶליקוּם באנשים הצועדים, בשוטרים הבריטיים המלווים את ההמון ואחר כך הלך אל תחנת האוטובוסים ושב אל בית סבו. בן שלשים ושתיים שנים היה אֶליקוּם בשובו הביתה, ולא ידע למה שב.

״אתה אל תמהר. שב בנחת ונעשה לנו תכנית,״ אמר לו סבא אפרים.
״אין לי תכניות,״ השיבו אֶליקוּם.
״אני אעשה לך, אל תדאג,״ הבטיח אפרים. ״אני לא אתן לך להירקב בבתי החרושת של אביך... פתאום הלך ונעשה חייט, בגדים לצבא התחיל לתפור. זה לא בשבילך. אני אסדר לך משהו טוב, פה במושבה.״
״יש לי תעודת הוראה,״ הפטיר אֶליקוּם.
״איזו מין הוראה?״ נבהל אפרים.
״אני מורה למרקסיזם,״ הסביר אֶליקוּם. “למדתי וקיבלתי תעודה.״
״מרקסיזם? זה כמו הבולשביקים... אתה תשכח מזה. אצלנו במשפחה אין דבר כזה. אתה תשמע לי היטב ואחר כך תחליט בעצמך... למשל. דודך הרצל מזמן כבר צריך היה לקחת לו עוזר, ואם אתה לא רוצה. אז אפשר להתחיל משהו באגודה, אבל הפעם זה יהיה כאן, בבית; לא יצריך לרוץ רחוק... אתה שב לך בנחת, יש זמן. אף אחד לא לוחץ עליך... ואתה כבר לא ילד, אלי. אתה כבר בן כמה? גם על חתונה כבר מזמן צריך היה לחשוב, וגם לזה אל תדאג.״

״אינני דואג,״ אמר אֶליקוּם. ״אני רק לא יודע בדיוק מה.”